מפרקי תובל

   היום שוחחתי עם אחת מחברות הישוב. סיפרתי לה איך בגיל שש-עשרה או שבע-עשרה יצאתי עם תנועת הנוער העובד והלומד לטיול ‘ייהוד הגליל.’ התנועה הייתה אז מוטרדת מאוד מ’התפשטות העבודה הערבית’ בגליל (כאילו הייתה או ישנה לערביי הגליל ברירה אחרת מלבד לעבוד למחייתם), והוציאה אז עשרות מחזורים של בני נוער לטייל בגליל, כהכנה להתיישבות בו. באותן שנים נזרע כאן זרע ההתיישבות של יישובי משגב.

     אני זוכר היטב את הטיול ההוא. טיילנו בנחל עמוד, עלינו ברגל להר טורעאן, ביקרנו במערת הנזיר ליד הררית. נפעמתי אז מלהלך בתוך ענן גשם שירד על ההר, מלוטף ברסיסי גשם זעירים, מבוסס בבוץ העשיר של אדמת הטוף הגלילית, התבשמתי מניחוחותיהם של הקידה השעירה, שתפרחתה הצהובה מילאה את המרחב, ומריחות הזעתר והמנטה, המרווה והשומר.

     אבל אז הציעו לי ללכת לעתודה האקדמית, ואני נטשתי את האפשרות להצטרף לגרעין נח”ל ונרשמתי לאוניברסיטה. התקבלתי לחוגים לחינוך ולפסיכולוגיה, ועוד רגע עוד הייתי מתחיל ללמוד בהם. אלא שמשהו בתוכי אמר לי, שאסור לי ללמוד תחומים אלה אם ברצוני להיות לסופר. ולכן התגייסתי, בסופו של דבר, לשירות צבאי מלא כאיש שלישות ברמת הגולן.

     עברו מאז ארבעים שנה בדיוק. והנה, חיי הובילו אותי הנה, לנוף חלומותיי, לנוף שהפעים אותי כול כך בנעוריי, שכמהתי לחיות בו. אני חי בו כעת. אני יוצא אל הרחוב, ומוצא את עצמי מהלך בתוך ענן גשם. אני מסתובב בחצר הבית שלנו, ומריח את ניחוחות הפריחה, ואיני שבע מהם.

     בעבורי זהו אושר גדול.

     למן בואנו הנה, לפני מעט יותר משנה, כתבתי שירים על המקום הזה. אך הנחתי אותם הצידה, כדרכי, כדי ש’יתקררו’ קצת, מהלהט של כתיבתם. היום ביליתי שעות ארוכות בהקלדה ובניקוד כול השירים שכתבתי במהלך השנה האחרונה. ביניהם מצאתי כמה שירים על תובל, והריהם לפניכם.

פרקי תובל

אֲנִי מֻכְרָח לִקְרֹא בְּשֵׁם

לַנּוֹף הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְכַנּוֹתוֹ

לִי ‘בַּיִת.’ אֲבָל מִקֵּץ חָדְשָׁיִם

מֵאָז עָבַרְנוּ הֵנָּה, עוֹדֶנִּי

מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת,

חֶלְקַת אֱלֹהִים קְטַנָּה בְּפִסְגַּת הַר,

כְּתִינוֹק הַלּוֹמֵד אֶת שְׂפַת הַנּוֹף כָּאן

הֲבָרָה אַחַר הֲבָרָה. זֶה בַּלּוּט,

אִם כָּךְ זֶה וַדָּאִי אַלּוֹן.

זֶה שִׂיחַ שֶׁעָלָיו שְׂעִירִים,

יְרֻקִּים-כֵּהִים, בַּשְׂרָנִּיִים, אֲבָל

בְּהִתְמוֹלְלַם בֵּין אֶצְבְּעוֹת

אֵינָם מְפִיקִים אֶת הָרֵיחַ הֶעָבֶה,

שֶׁאֵין לִטְעוֹת בּוֹ, שֶׁל הַמַּרְוָה.

אִם כֵּן, אֵיזֶהוּ שִׂיחַ זֶה,

וּמָה שֵׁם אָחִיו, שֶׁעָלָיו

מִצְטַמְחִים עַל גִּבְעוֹלַיו

כְּזוּגוֹת מְחֻדָּדִים, מַמָּשׁ

כְּרוֹזְמָרִין, אַךְ אֵין בָּהֶם

אֶת רֵיחוֹ הַמְעַקְצֵץ.

וּמַהוּ פֶּרַח הַפִּתְאוֹם

הַפּוֹרֵחַ בֵּין עֲלֵי הַיַּבְּלִית

הַנִּתָּשִׁים בָּרוּחַ, בֶּחָצֵר.

בִּפְרָחַיו אַרְבָּעָה עָלֵי כּוֹתֶרֶת לְבָנִים,

הוּא מִמִּשְׁפַּחַת הַמַּצְלִיבִים,

עוֹלֶה בִּי זִכָּרוֹן רָחוֹק מִסִּיּוּרֵי הַטֶּבַע

שֶׁל הַמּוֹרָה דִּינָה יֶגֶר

בְּכִתָּה ו’ אוֹ ז’, בְּרָמַת הַשָּׁרוֹן.

לְפִי יַרְקוֹּת עָלָיו הֲרֵיהוּ צְנוֹן הַבָּר,

אֲנִי חוֹגֵג אֶת נִצְחוֹנִי, נִצְּחוֹן מְעַט

שֶׁל תּוֹדָעָה בּוֹגֶרֶת אֲחֻזַּת פְּלִיאָה

כְּמוֹ מַחְשֶׁבֶת יֶלֶד, אַךְ מָה יְהֵא עָלַי

וְעַל כָּל הַצְּמָחִים הָאֲחֵרִים כָּאן,

בַּחֲצֵרִי, בִּשְׁבִילֵי הַקִּבּוּץ, בִּשְׂפַת הַמָּצוֹק.

אֲנִי מְהַלֵּךְ כָּאן כְּעַל עָנָן, בֵּין עֲנָנִים.

אֲנִי חוֹשֵׁב, כּוֹתֵב וּמִיָּד נִיחָם בִּי. אָמְנָם,

אֱמֶת הִיא הַדָּבָר. תּוּבַל עוֹמֵד עַל רֹאשׁ הַר,

וּמִתַּחְתֵּינוּ עֲנָנִים מַנְמִיכִים חוֹלְפִים-

עוֹבְרִים בְּשֶׁקַע הַבִּקְעָה כְּמוֹ צֶמֶר גֶּפֶן

בֵּין יַרְכֵי אִשָּׁה. אַךְ הַהִצָּמְדוּת

שֶׁלִּי רַק לִפְרָטֵי הַנּוֹף שֶׁבִּיכָלְתִּי

לִקְרֹא לָהֶם בְּשֵׁם, כִּי הֵם מִתְּחוּם אַחֵר,

מֵטֵאוֹרוֹלוֹגְיָה, לֹא בּוֹטָנִיקָה, וְנֶחְפָּזוּת

הַמֹּחַ לְיַצֵּר לָהֶם דִּמּוּי מֻכָּר,

גַּם אִם בְּתוֹךְ וַרְיַאצְיָה קְצָת אַחֶרֶת,

אֵין בָּהֶם כְּדֵי לְנַחֲמֵנִי אוֹ לְהָבִיא

אוֹתִי עַל סִפּוּקִי. כַּנִּרְאֶה שֶׁאֵין מָנוֹס לִי,

אֶקְבַּע פְּגִישָׁה, טִיּוּל שֶׁל בֹּקֶר, עִם

אוֹרָהלֶ’ה, שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁהִיא

הַחֲבֵרָה הֲכִי יַדְעָנִית כָּאן בְּכָל הַנּוֹגֵעַ

לִשְׁמוֹת צְמָחִים וּבַעֲלֵי חַיִּים.

אֲבָל מִקֹּדֶם עָלַי לְטַפֵּל בָּעוֹף שֶׁבַּתַּנּוּר,

לְטַאטֶא אֶת הַבַּיִת, לְקַפֵּל כְּבִיסָה וּלְהַאֲכִיל

אֶת דְּגֵי הַזָּהָב וְאֶת הַכַּלְבָּה, לֶאֱכֹל

וְלָלֶכֶת לָנוּחַ. רַק כָּךְ אוּכַל לְקַדֵּם

אֶת פָּנַי בָּנַי, בְּשׁוּבָם הַבַּיְתָה מִן הַגַּן,

כְּשֶׁבְּרָכָה שׁוֹרָה עָלַי, וְלֹא זַעֲפָנוּת

שֶׁל מְשׁוֹרֵר, הַמְּהַלֵּךְ כְּבָר חָדְשָׁיִם

בִּשְׁבִילֵי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַר לוֹ

וְעֶטוֹ עוֹדוֹ עִלֵּג בְּבַקְּשׁוֹ

לִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ בְּתוֹךְ שִׁירוֹ לְבַיִת.

25.1.17

דמדומים

הָרְחוֹבוֹת זָהָב וְהָעֵצִים זָהָב

הַבָּתִּים זָהָב וְהַסְּלָעִים זָהָב

הַמָּצוֹק זָהָב וְהַבִּקְעָה זָהָב

וְהַלֵּב גּוֹעֶה מֵרֹב יֹפִי.

כּוֹאֵב, זָב גַּעְגּוּעַ, לִדְבַר-מָה

נֶעֱלָם, לְיָהּ, לְאַלְלַה, לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ,

לַבּוֹרֵא הַמִּתְגַּלֵּם בָּהֶם, בַּטֶּבַע,

בָּאָדָם, אֲבָל גָּדוֹל הוּא מִכֻּלָּם, עוֹבֵר

אֶת שֹׁבָלֵיהֶם, גּוֹלֵשׁ וּמִתְפַּשֵּׁט כָּאוֹר

הַזֶּה, זָהוּב וְחַם, מְפַעְפֵּעַ וְחוֹדֵר בְּעַד

כָּל גִּלּוּיֵי הַחֹמֶר, מְבַקֵּעַ מִתְּאָרָם

וְקוֹרֵן הָלְאָה, הָלְאָה, שׁוֹטֵף כְּיָם,

עַד שֶׁיֹּאבַד בִּכְסוּת הַחֲשֵׁכָה

אֲשֶׁר תָּמִיד תִּפֹּל עָלֵינוּ, אַלְלַי,

אַךְ מִתּוֹכָהּ, כְּמוֹ מִין נֵס,

נֵאוֹר הַיּוֹם וּמִתְחַדֵּשׁ.

תובל, 18.10.17

דמדומים 2

בִּשְׁעַת בֵּין-עַרְבַּיִם, הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ

אוֹר רַךְ וְכָתֹם שֶׁל שְׁקִיעָה

שׁוֹטֵף אֶת הַנּוֹף, אֶת הַיִּשּׁוּב,

מְטַשְׁטֵשׁ אֶת הַכְּבִישׁ הַמַּבְדִּיל

בֵּין הַקִּבּוּץ לְבֵין הַהַרְחָבָה,

בֵּין צִבְעָהּ הַכָּחֹל הַמַּהוּהַ

שֶׁל תַּחֲנַת הָהֵסֵעִים לְבֵין

הַיָּרֹק הַמָּלֵא שֶׁל הָעֵץ

הַמִּטַּלְטֵל מוּלָהּ בָּרוּחַ

לִפְנֵיהֶם מְשׂוַּכת הָאֶשְׁחָר

וּלְפָנֶיהָ גַּן הַיָּרָק

וּלְפָנָיו עֵץ הַתּוּת

הַסּוֹפֵג בְּעָלָיו הָרְחָבִים

נֹגַהּ מֻפְלָא שֶׁל שְׁקִיעָה

וְקִירוֹת הַבַּיִת אַף הֵם מְשִׁיבִים

מִלָבְנַם הַמְּטֻיָּח הֵיטֵב

בֶּהָרוֹת שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנוֹת

עַל הַפֶּרְגּוּלָה, עַל הָוִּיסְטֶרְיָה,

שֶׁהִשְׂתַרְגָה מֵעָלֶיהָ בְּמֶשֶׁךְ הַקַּיִץ

וְרַבּוּ עָלֶיהָ, וְהִתְעַבָּה נוֹפָהּ,

וְהִנֵּה הֵם כְּבָר מַצְהִיבִים,

נִתָּקִים מֵעֲנָפֵיהֶם בָּזֶּה אַחַר זֶה,

נִקְטָפִים בְּרוּחַ הָהָר הָעֵרָה,

נוֹפְלִים, נִגְרָפִים, נִבְלָלִים

עַל הָאָרֶץ, בֵּין שְׁיָרֵי הַדֶּשֶׁא

לְנִבְטֵי פִּרְחֵי הַבָּר –

שׁוּב עוֹלָה מִן הַנֶּפֶשׁ הֶמְיָה יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה,

שֶׁהָיְתָה גּוֹאָה בִּי לְיַד חַלּוֹן יַלְדוּתִי מוּל הַיָּם,

שֶׁהָיְתָה מַכָּה בִּי בֵּין סִמְטְאוֹת נָוֶה צֶדֶק,

שֶׁגּוֹרֶמֶת לִי לְהֵעָצֵר עַל הָרֶכֶס

בְּנֶפֶשׁ מֻכָּה מֵרֹב יֹפִי, מֵרֹב תַּדְהֵמָה –

שֶׁהָיְתָה מְמַלֵּאת מִמֶּנִּי שִׁירִים שֶׁל יָגוֹן

וְשִׁירִים שֶׁל כְּמִיהָה, שִׁירִים רְווּיִים בְּעַצְבוּת,

בִּבְדִידוּת, בְּאַלְמָנוּת, בִּתְשׁוּקָה לֹא פְּרוּקָה,

גּוֹאָה וְעוֹלָה וְנִטְעֶנֶת מִשָּׁנָה לְשָׁנָה

בִּרְגָשׁוֹת, בְּאֵרוּעִים, בְּתָכְנֵי נֶפֶשׁ

בְּחִלּוּפִי הַמָּרוֹת הַמְזוּגוֹת בְּגוּפִי –

וְעַתָּה אֵין לָהּ עַל מָה לְהִתְרַכֵּב,

בַּמֶּה לְהַכְלִיא אוֹר וָרֶגֶשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהַבַּיִת שֶׁלִּי,

וּבָנַי הֵם שֶׁלִּי, יֵשׁ כֶּסֶף בַּבַּנְק וְתַבְשִׁיל

בַּמַקְפִּיא, וְרַק אוֹר הַשְּׁקִיעָה הַזֶּה,

הַנּוֹפֵל עַל הַנּוֹף וְנִסְפַּג בְּדָמִי, מֵעִיר בִּי

הֶמְיָה בִּלְתִּי רְצוֹנִית שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, הַיּוֹדַעַת

לְפַעְנֵחַ עָצְמָה רַק בַּמִדְרָג הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר

שֶׁל רְגָשׁוֹת מֻפְשָׁטִים. כְּמִיהָה, עֶרְגָה, גַּעְגּוּעַ,

וּלְהוֹלִיד מִתּוֹכָהּ מִלִּים. וּלְהוֹלִיד מִתּוֹכָהּ שִׁיר.

6.1.17