נחת, מילדים של אחרים.

     הבוקר חוויתי את אחת החוויות המרגשות ומעשירות של חיי. זה התחיל בריצה מטורפת, להספיק להכניס את מיכאל ודניאל למעון, לעשות עשרים דקות אירובי ולהגיע בשמונה וחצי בבוקר לשני מפגשים עם תלמידים בחטיבת הביניים "שז"ר" בקרית אונו. זה המשיך בזה שיצאתי משם נפעם.

     השנה אני סופר אורח במערכת החינוך. זו הפעם השנייה שאני עושה כן, מסתובב ברחבי הארץ, בבתי ספר המזמינים אותי להיפגש עם תלמידיהם. אני שולח להם מראש לקט מיצירותיי בז'אנרים השונים – שירה, סיפורת, מחזאות, תסריטאות – מציע שיכינו את התלמידים למפגש, ובסופו של דבר מתעקש רק על שיר אחד, אחד השירים החזקים ביותר שכתבתי בימי חיי, וכתבתיו בגיל 15 בערך. "כדי לישון בשקט אני צריך לזרוק ילדים מתים ממיטתי."

     וזהו השיר. והוא לא קל לקריאה:

כְּדֵי לִישֹׁן בְּשֶׁקֶט אֲנִי צָרִיךְ לִזְרֹק יְלָדִים מֵתִים מִמִּטָּתִי

יֶלֶד מְכֻוָּץ שֶׁבִּטְנוֹ נְפוּחָה שׁוֹכֵב עַל מִטָּתִי.

עֵינָיו נִשְׁפָּכוֹת לְאִטָּן, בְּשַׁלְוָה בִּלְתִּי מְשֹׁעֶרֶת.

זְבוּבִים טוֹרְפִים אֶת קְצוֹת שְׂפָתָיו הַחִוְרוֹת וְעָפִים אֶל תּוֹךְ

שְׂעָרוֹ. קָשֶׁה וְסָבוּךְ וּמְדֻבְלָל.

לִישֹׁן יַחַד עִם יֶלֶד מֵת זֶה לֹא קַל.

יֶלֶד זָר שׁוֹכֵב בְּמִטָּתִי וְיֵשׁ חֲמִיצוּת בָּאֲוִיר וְרִקָּבוֹן מִתְקַדֵּם.

דָּמוֹ נִקְרָשׁ כְּתָמִים גְּדוֹלִים עַל מַצָּעַי.

חֲבָל לִזְרֹק יֶלֶד מֵת שֶׁיִּטָּרֵף בָּרְחוֹבוֹת.

אֲבָל כְּבָר מְאֻחָר, אֲנִי עָיֵף, צָרִיךְ אֶת מִטָּתִי

וּכְלָל אֵינִי מְסֻגָּל לִישֹׁן עִם יֶלֶד זָר מֵת בְּחֵיקִי.

 *

     כתבתי את השיר הזה, כשיום אחד נכנסתי לחדרי, חדר נעוריי המשקיף אל הים, בבית הוריי, ושאלתי את עצמי: מה היה קורה לו הייתה גופת ילד מונחת על המיטה. אה, עניתי לעצמי, הייתי זורק אותה, כדי לפנות את המיטה, שאוכל לישון עליה.

     מעניין, אמרתי לעצמי. זה נושא לכתוב עליו שיר: שבעבור סיפוק צורך בסיסי כמו שינה הייתי מוכן לעבור על טאבו מקודש כמו קבורה.

     התיישבתי וכתבתי את השיר, בדיוק כפי שהוא מופיע בפניכם. לא היו לו כמעט טיוטות. התמונה הייתה חזקה מאוד מול עיניי.

     מקץ איזה זמן שלחתי כמה שירים לעיתון בית הספר, מקיף רוטברג ברמת השרון. השיר הזה פורסם בו, בליוויית רישום פחם עז במיוחד של חברתי דאז, איה קניוק.

     למחרת, כשהגעתי לבית הספר, אף אחד לא דיבר איתי. לא הבנתי מה קורה, וכשנכנסתי לכיתה, גם מי שישבה לידי באותן שנים לא הסכימה לדבר איתי. אך כיוון שחסה עלי גילתה לי בכתב, במחברתה, שהוטל עלי חרם בית ספרי. זאת, מפני שבאותו בוקר ראתה אימה של אחת התלמידות, דליה גלבוע, שהפכה מקץ שנים לפסיכיאטרית הראשית של משרד הבריאות, את השיר שלי בעיתון בית הספר, ואמרה לבתה, שהייתה חברה קרובה שלי אז, שתרחק ממני ולא אכנס אליהם יותר הביתה.

     זה עוד כלום.

     בהפסקה הגדולה תפסה אותי שושנה חורב, יועצת השכבה שלי, גררה אותי אל חדרה, ושם בישרה לי כי הגיעה מישיבה מיוחדת של הוועדה הפדגוגית, בה החליטו לשלוח אותי לאבחון בתחנה לבריאות הנפש ברמת השרון.

     "למה?" שאלתי מופתע.

     "כי מי שכותב שירים כאלה בגיל כזה צריך אבחון," פסקה.

     ואז עניתי לה מה שעד היום אינני מבין מניין בקע ממני.

     "אם זה מה שאת חושבת, מי שצריך ללכת לאבחון זו את, לא אני."

     "חוצפן!" כעסה.

     "אם את לא מבינה שאני משורר צעיר, ובתור משורר צעיר מותר לי לכתוב על מה שאני רוצה, הבעייה היא שלך, לא שלי," השבתי לה, ממרומי 16 שנותיי, ויצאתי מחדרה בטריקת דלת.

     אבל דבריהן של דליה גלבוע ושלה, באותו בוקר, מאוד הפחידו אותי. מה גם, שבאותו זמן הבנתי שאני נמשך לא רק לבנות, אלא גם לבנים, וזה טלטל אותי שבעתיים. לכן, בהפסקה שאחרי כן דפקתי על דלתה של היועצת השנייה שהייתה בבית הספר, חיה קולודנר.

     "שלום, אנחנו לא מכירים," אמרתי לה, "אבל אני זקוק לעזרה."

     חיה הזמינה אותי להתיישב, והקשיבה לסיפורי.

     "תגיד, אתה כתבת אי פעם משהו במטרה להזיק למישהו?" שאלה.

     השבתי בשלילה.

     "עשית פעם משהו במטרה להזיק למישהו?" הוסיפה לשאול.

     "לא."

     "אם כך צא החוצה, כתוב כל מה שעולה על דעתך וחייה את החיים בדרכך. אתה בסדר גמור," אמרה לי.

     שלושים שנים אחרי כן, בערב ספרותי שנערך ברמת השרון, לכבוד צאתו לאור של ספרי "מעשה בטבעת," סיפרתי את הסיפור הזה כלשונו. לפתע קמה אישה מבין הנוכחים וקראה, "אני שכנה של חיה קולודנר!".

     לא היססתי הרבה. עליתי על הרכב ונסעתי אל ביתה.

     כשפתחה את דלת ביתה ומצאה אותי עומד על סיפה, חיה פשוט נדהמה.

     "מה אתה עושה כאן!?" שאלה וחיבקה אותי.

     "באתי להגיד לך תודה, על שהצלת את חיי בגיל שש עשרה," חייכתי אליה.

     היא חיבקה אותי שוב ואמרה, "זה לא אני הצלתי אותך, זה אתה הצלת אותי. שנים אחריך אחד מבניי יצא מן הארון, ובזכותך ידעתי איך להתמודד איתו."

     אני לא יודע אם כך אכן היה. אבל אין ספק שדבריה ריגשו אותי מאוד.

     בחנוכה האחרון היא צלצלה, מקץ שנים שלא שוחחנו. יש לה מתנה לילדיי, וחשוב לה לתתה להם לפני החנוכה. תיאמנו מפגש אצל אבא שלי בבית, בנר ראשון של חנוכה. כשהגעתי לבית, היא כבר הייתה שם, עם משאית ענקית ובתוכה המון מכוניות צעצוע.

     "תודה רבה על המתנה, חיה, א
בל מה קפץ עליך פתאום?" חייכתי אליה.

     "בזכות הבלוג שפתחת ובו סיפרת על כל תהליך הפונדקאות שעברת בהודו, הבן שלי  ובן זוגו התחילו תהליך פונדקאות, ותיכף אהיה לסבתא. עכשיו אתה מבין למה רציתי לתת לילדים שלך מתנה?"

     בנה ובן זוגו הולידו בן לפני שלושה שבועות. עוד לא התקשרתי לומר לה מזל טוב, כי בשבועות האלה מיכאל ודניאל היו חולים ברצף. אעשה כן בזמן הקרוב.

     את הסיפור הזה, על השיר הקשה שכתבתי בגיל 15, התגובות על פרסומו – וסגירת המעגל עם חיה, אני מספר בכל מפגש איתי. הוא מהווה בעבורי נקודת פתיחה טובה ודרמטית, ללא ספק, לשיחה על האופן בו ראוי לאדם יוצר לחיות – לא להראות דבר לאיש מבני משפחתו הקרובים, מפני שהאנשים הכי קרובים לנו, הדואגים לנו באמת, הם גם הצנזורים הכי קשים שלנו; לא להקשיב לשום ניסיון למתן, לעכב, לעצור או לחסל משהו שכתבת, כי הוא לא ראוי או לא מתיישר עם הנורמלי או הנורמטיבי או הקונצנזוס או השד יודע מה; להתמיד בכתיבה, להעז לכתוב גם שטויות, טיוטות, רסיסי מחשבות, ולזכור שתהליך הכתיבה הוא תהליך ממושך, ושאחרי הכתיבה הראשונית של כל יצירה בא זמן 'צינון' ואחריו זמן עיבוד ושכתוב ופיתוח, ושדווקא שלב הפיתוח והשכתוב הוא שלב היצירה המרתק והמופלא באמת.

     היום קראתי את השיר הזה, וסיפרתי את סיפורו, בפני תלמידי כיתות ט' ואחרי כן כיתות ח' בחטיבת הביניים "שז"ר" בקריית אונו. בשכבת ט' נפגשתי עם כיתת מחוננים וכיתה רגילה שישבו יחד. בשכבת ח' נפגשתי בשתי כיתות מחוננים.

     בשתי השכבות התחלתי את המפגש בתרגילי כתיבה, ממש אותם תרגילי כתיבה שאני מעביר כבר שבע שנים ברחבי הארץ, לתלמידים מבוגרים, לעתים אפילו בני 70-80. מדובר בסדרות גירויים של הזיכרון וגם בגירויי שליפה רגשיים, המזמינים את המשתתף לכתוב מנבכי ליבו ונשמתו.

     הדיון היה ער, ההשתתפות היתה נפלאה. והפרשנויות שקיבלתי מן הילדים על השיר הקשה הזה שלי פשוט הממו אותי בעמקותן, ברגישותן. האמת היא שהתקשיתי שלא לבכות. ואמרתי להם זאת. בשלב מסוים פשוט ישבתי על השולחן, הקשבתי להם ובקושי הגבתי, מרוב הלם מן הדיוק הרגשי שבו הבינו אותי, את עולמי הפנימי.

     "את החבר'ה האלה אני מוכרח לפגוש שוב," פניתי אל מורתם, תוך כדי מפגש.

    אחרי שני המפגשים הבוקר נותרו עמי תלמידים ותלמידות לא מעטים, בהפסקה, כדי לומר לי תודה או כדי לשאול אותי שאלות על תהליך היצירה, על תהליך ההתגבשות שלי כאדם ועוד. השיחות הפרטיות האלה היו מרגשות ברמה שלא תתואר. לא ארחיב בזה, כדי לשמור על פרטיותם. אבל התרגשתי מהן מאוד.   

    כשיצאתי החוצה היום בצהריים מחטיבת הביניים "שז"ר" בקריית אונו הייתי מותש מרוב שמחה. הלכתי לכיוון המכונית, ופתאום הרגשתי איך השמחה נדחקת בתוכי על ידי עצב. התבוננתי תמה בעצבות שחלחלה לתוכי, ושאלתי את עצמי על מה אני עצוב כל כך.

     ואז הבנתי.

     הבנתי שלו התלמידים בני ה-14 האלה, שפגשתי הבוקר בקריית אונו, היו חבריי לספסל הלימודים ברמת השרון, היו נעוריי נראים אחרת לגמרי. אמנם, היו לי חברי נעורים, אפילו טובים וקרובים. אבל אני חייב להודות, שכל נעוריי עברו עלי בתחושה שאני ילד שונה, חריג, ושכמעט אין לי שיג ושיח עם חבריי, בכל הנוגע לעולמי הפנימי באמת.

     ולו היו החבר'ה שפגשתי הבוקר חבריי, אולי הייתי מרגיש ומתפתח אחרת לגמרי.

     המחשבה השנייה, שתפסה אותי ממש בו-זמנית, היתה, שגם מיכאל ודניאל כנראה מחוננים. לגבי מיכאל אני אומר זאת בוודאות גמורה. אך נדמה לי שגם דניאל כך, רק באופן שונה. הם רק בני שנתיים וחודש, אבל רמת ההבנה שלהם אותי, את נסיבות חיי, את הסבריי להם על תופעות שונות, פשוט מדהימה אותי. אז אמנם, הם עדיין בוכים כשהם רוצים משהו, מתסכול או מעלבון, הם עדיין משתובבים כמו פעוטות, אבל משהו ברמת התפיסה שלהם, אצל מיכאל זו תפיסה מופשטת של מצבים, של חוקי משחק וכו', ואצל דניאל זו התפיסה הלשונית, וזה בא לידי ביטוי גם ברמה התפקודית שלהם במחיצתי, מעניק לי את ההרגשה, שאני מגדל בבית שני בנים מחוננים.

     ואולי אני סתם אב מאוהב בבניו.

     לילה טוב.