הוראת כתיבההורותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםיצירתיותכלליתהליך היצירה

ניסים קורים. כל הזמן.

%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%90%d7%944
חדר המבואה לבית שלנו. ספריית השירה.

 

תשמעו, כתיבה היא דבר לא ייאמן. כמו החיים עצמם.

לפני כמה ימים, בדיוק אחרי שכבר שקעתי בכתיבתו של הרומן הבא שלי, ובו דיאלוגים חריפים על מאבק הדתות (יהדות נצרות), והוא רומן הכתוב כמו מחזה well-made, דהיינו בחלל תחום, עם מספר דמויות מצומצם, ועיקרו דיאלוגים על כפירה ועל אמונה, משולבים בסיפור על יהודי פלאי אחד – שלחה לי העורכת שלי בהוצאת כינרת זמורה, נעה מנהיים, את הגרסה האחרונה של ספרי החדש, 'אשת הפיראט היהודי.'

"יש כאן כמה הערות קטנות ושני תיקונים מאז'וריים," היא אמרה לי בטלפון. "הצעתי לך בהם משהו. עבור עליהם ונדבר."

כדרכי, שמתי הצידה את הרומן הבא שאני עובד עליו ושקעתי מיד בקריאת הגרסה הערוכה של ספרי החדש. בתחילה אישרתי את כול התיקונים שקיבלתי כמובן-מאליהם, כמו השמטת האות ו' מן המילה 'כול' (ואגב כך גם גיליתי שמילה זו מופיעה עשרות פעמים בספר, ויהיה עלי לסרוק אותו עוד פעם אחת ולדללה בו). אחרי כן תיקנתי או ניסחתי מחדש כל מיני מעקשים בסיפור. אבל אז הגעתי לשתי הנקודות שהצביעה עליהן נעה בחכמתה. והן אכן משמעותיות מאוד.

לא ידעתי מה אעשה איתן. אבל ביושבי בקפה 'ארומה' בכרמיאל התגנב לדעתי רעיון עוועים ממזרי. עד שהגעתי הביתה, במהלך הנסיעה מכרמיאל לתובל, כבר ראיתי את הסצנה החדשה מול עיניי. נטלתי לידיי את סידור התפילה, קראתי את ברכת הנחת תפלין וידעתי שאני בדרך הנכונה. שיש לי סצנה עזה ביד. אבל שאין בי היכולת או העוז לכתבה.

בינתיים, השבוע התחוללו בחיי דברים רבים. שלושת כרכי השירה החדשים שלי ראו אור, רובם הועברו להפצה ומיעוטם הבאתי מתל אביב לתובל, כדי לשלחם לתורמים בקמפיין ההדסטארט שלי ולכלי התקשורת – וגם קידמתי מאד את תהליך קליטתנו בתובל. ושני הדברים האלה הציפו אותי באושר. בו-בזמן גם היה עלי לטפל בספרי אחרים שאני עובד עמם ועליהם, להכין את מפגש הסופר שהיה לי אמש בספרייה של מכללת כנרת, והיה מוצלח מאוד – ולנקות את הבית, לאפות ולבשל לשבת.

אבל הכתיבה קודמת לכול, בייחוד כשמדובר בספר שמוכרח להיות מוכן למאי. אז אתמול, כשנסעתי לחיפה, לפגישה חשובה, הקדמתי לצאת מן הבית ונטלתי עמי את המחשב הנייד שלי ואת כרך שיריו של שמואל הנגיד, שרציתי לצטט מהם בספרי. הגעתי לחיפה שעה וחצי לפני מועד הפגישה, החניתי את המכונית, מצאתי בית קפה עממי קטן באיזו קרן רחוב, התיישבתי ליד שולחנו הרבוע הצר, ועליו הקלדתי פנימה אל תוך הספר את הציטוטים משירי הנגיד. את ניקודם השארתי להלילה. אבל שמחתי במה שעשיתי, כי ידעתי שעמדתי במחויבות שלי כלפי הכתיבה.

השאר, ידעתי, כבר יקרה כמו מאליו.

 

הבוקר עבר עלי באימון כושר בכרמיאל, קניות וניקיון הבית. הערב, אחרי ארוחת ליל שישי, יצאתי עם מיכאל ודניאל לטייל בהרחבה. ראינו בחצר את בן השכנים הגדול מתאמן עם אחיו הצעיר בסיף בתרגילי קפוארה. מיכאל ודניאל מיד הביעו רצונם ללמוד את זה מידיו. כך, אפוא, מצאתי את עצמי מקץ כמה רגעים יושב על שרפרף בחצר השכנים, בעוד בן השכנים ובניי מסתייפים בחרבות אימון לילדים, שהביאו בטובו מן הבית.

הילדים נרדמו מרוצים בסביבות תשע וחצי. אני נרדמתי איתם. מותש. מקץ כעשרים דקות התעוררתי וירדתי למטה, עשיתי לי כוס אספרסו והתיישבתי אל השולחן. ידעתי שיש לי עבודות לבדוק, הודעות ווטסאפ ואי-מיילים מתלמידיי לענות עליהן ועוד הרבה משימות. אבל המשימה הגדולה והדחופה מכולן היא השלמתו של הספר החדש. הוא אמור לצאת לחנויות במאי, ואם לא אשב כעת לסיימו, הוא לא יגיע לזה.

פתחתי את הספר והתחלתי עובר עליו למן ההתחלה. ולפתע החלו לבוא אלי סצנות, והחלטות, ועוד חלקי סצנות, ומצאתי את עצמי שקוע בכתיבה, שהסתיימה רק ברבע לאחת לפנות בוקר. וזה דבר שיכול לקרות לי רק כשאני לגמרי שקוע בעבודה, בהנאה.

עכשיו כבר אחת לפנות בוקר. זה כבר כמה ימים שזו השעה שאני הולך בה לישון. לפני שנולדו בניי הייתי הולך לישון גם בשתיים. מאז נולדו הייתי נרדם באחת עשרה או בחצות. מסתבר שזמן היצירה שלי חוזר אלי, וגם השמחה וההשתקעות בכתיבה.

הגרסה שאני עובד עליה כעת כבר אין לה מספר. אינני יודע כמה פעמים כבר כתבתי את הספר הזה, מאז התחלתי כותב אותו, באוגוסט 2011. אבל אני יכול לספר לכם שמדובר בעשרות רבות של גרסאות, שהפסקתי לספור אותן מזמן, רק לתארך אותן בתאריכים. בארבעה באוגוסט 2011 נסעתי להודו כדי לתת זרע ולהתחיל את תהליך הפונדקאות. באותו חודש קראתי את הספר ששלח אותי, מיד עם שובי מדלהי, עד לקאריביים, לג'מייקה. באוגוסט הורדתי למחשב גם את 'ספר היוחסין' של אברהם זכות, תוכן המפות היהודי וממציא המצפן.

ביוני 2012, חודשיים אחרי שנולדו בניי, כבר היה לי סינופסיס ראשוני לרומן, ואז גם התחייבתי בפני ערן זמורה לסיים את הספר הזה בתוך שנה. לא ידעתי אז עד כמה אני רחוק מזה – בתוך הורות לתאומים בני חודשיים, שכלל לא שיערתי את תוקפה.

היום, חודשיים לפני יום ההולדת החמישי של בניי, אני עומד בגרסתו האחרונה של הספר. הוא יראה אור מיד אחרי ימי ההולדת שלנו, של מיכאל ודניאל ב-12.4 ושלי ב-22.4. זו תהיה המתנה השלישית הנפלאה שאצור לנו השנה, אחרי המעבר לתובל וקליטתנו בו והוצאתם לאור של שלושת כרכי השירה. אין ספק שזו שנה מבורכת.

אבל לקחה הוא פשוט – ללכת בעקבות החלומות שלנו. הם בני מימוש. מימושם כרוך רק בהעזה, ברצינות ובהתמדה. וזה מה שאמרתי אתמול במכללת כנרת. סופר אינו אדם המחכה להשראה. הוא פקיד של הכתיבה. עליו לשבת מדי יום עם מחברת, לא משנה איפה, ולכתוב את המכסה היומית שלו. כי שום ספר לא נכתב באחת, והחדווה העמוקה באמת של מעשה היצירה אינה מצויה כלל בתחושת ההשראה המלווה את כתיבת הגרסה הראשונה, כשם שעומק האינטימיות אינו מצוי ברגעי ההתאהבות באהוב חדש, אלא בימות האהבה הארוכים הבאים אחרי כן. החדווה העמוקה של מעשה היצירה מצויה במקום אחר לגמרי – בעבודה על ספר גרסה אחר גרסה, עמוד אחר עמוד, מלה אחר מלה. שוב ושוב. בעקשות, בהתמדה, ברגעי יאוש וברגעי שמחה מתפרצת.

ועכשיו, כאן, זמן של שמחה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button