לפני חצי שעה הרמתי את דניאל על הידיים והעברתי אותו ממיטתי, עליה הוא רגיל לישון, ועמו גם אחיו, אל מיטתו. אל ייקל הדבר בעיניכם. כולנו התרגלנו לישון יחד, מזה זמן רב. זה עושה טוב לכולנו, מבחינה רגשית, אבל זה גזל ממני את חדר העבודה ואת שעות העבודה הליליות שלי, ולא איפשר לי למצוא את עצמי לעצמי בלילות. שלא לדבר על דברים אחרים.
אבל הערב הבנתי שאני לא יכול יותר. שככה זה לא יכול להימשך.
ההבנה הזאת התחילה כשעמדתי ליד השיש במטבח, מכין להם את בקבוקי האוכל ללילה, ותפסתי את עצמי מפנטז על כך, שמחר בבוקר, אחרי שהילדים יילכו למעון, אני אלך לספא. לא סתם ספא. ספא יוקרתי. אתפשט, אלבש חלוק לבן, אכנס לג’קוזי מפנק ואתן למסז’יסט/ית לפנק את גופי עד כלות.
ישמור השם.
מי שמכיר אותי מקרוב יודע עד כמה אני מתעב מסאז’, בטח במקום פומבי, על אחת כמה וכמה מידיים זרות. ובכלל, אני מתעב את סוג המגע הזה, שונא שמורחים לי את הגוף בכל מיני נוזלים בעלי מרקם שמנוני או קרמי, ואם אני זקוק לשחרור אני הולך לפאבל, המדקר והכירופרקט, שיפרק לי קצת את העצמות.
אחרי כן פתאום הבזיקה בי המחשבה, אולי אבקש מאילנה להיכנס אלינו הערב, ואלך לקולנוע.
הבטתי בעצמי מופתע. אני, קולנוע? הרי לא ראיתי סרט בבית קולנוע (ובכלל) בדיוק מזה שנה וחצי, מאז לידתם של מיכאל ודניאל. מה פתאום קולנוע קפץ לי לראש?
אחרי כן, כשישבתי ליד שולחן האוכל, לאכול לחמניה עם אבוקדו – וקלטתי שאני כבר בעצם חצי חוזר לצמחונות, מתוך עצמי, כי זה מה שהגוף שלי רוצה – דמיינתי שאני עולה על טיסה של “ארקיע,” ונוסע עם הילדים לסופשבוע בבית מלון באילת, כדי להתפנק. כדי שיגישו לי ויכינו לי ויביאו לי.
אני – זה שבחיים לא מסוגל שישרתו אותו, ולעולם לא יוותר על שליטה על סיפוק צרכיו. אני!? בסוף שבוע בבית מלון!? אני אעזוב את מתחם הנוחות שלי, ביתי, אארוז תיקים ומזוודות ואסע לשלושה ימים עם הילדים מן הבית? קדחת.
ואז הבנתי. זהו זה. הגיע הזמן שלי.
שנה וחצי תיפקדתי כמו אבא-אמא על בטריות שלא נגמרות. אבל מסתבר שזה לא אינסופי. נגמר לי הכוח.
אולי זה בגלל שחזרתי לכתוב, אולי בגלל שאינני צריך עוד למהר בבוקר לנסוע לחיפה, ומיד אחרי שאני מוריד את הילדים במעון אני הולך לכושר, וחוזר, ומתיישב ליד מכונת הכתיבה, וכותב.
אולי הפנאי הפתאומי הזה קירב אותי מחדש לעצמי. אני מניח שכך הדבר.
ואולי זו ‘סתם’ עייפות החומר. ההבנה שאני בן חמישים ושלוש, וחצי, ליתר דיוק, שאני לא מוישה גרויס, שאין לי כוחות בלתי נדלים, ושגם אני זקוק לטעינה מחדש של המצברים.
אז הכנתי לי כוס קפה גדולה, כפולה, שאפתי אוויר מלוא ריאותי, ניגשתי למיטתי והעברתי ממנה את דניאל אל מיטתו.
זהו זה.
זה צעד ראשון בדרך אל השקט שלי.
זה צעד שאומר, שגם לי יש מקום בבית הזה, בהורות הזאת, בחיים האלה.
זה צעד שאומר, שאני אוהב לא רק אתכם, מיכאל ודניאל, אלא גם, קצת, את עצמי.
וזהו זה.
אני לא אלך לספא, לא אסע לסופשבוע בבית מלון. מקסימום אולי אצליח לשכנע את עצמי לצאת לסרט, לבד, ככה, בשקט, לשבת באולם הקולנוע במשך שעתיים תמימות, ולחשוב על פופקורן במקום על מטרנה. זה נראה לי משהו שיהיה הישג מדהים בעבורי, בשלב הזה של חיי.
שלא לדבר על דברים אחרים.
לילה טוב.
אצל כל הורה מגיע הרגע הזה, האסימון נופל, הנפש צועקת: עכשיו אני. יש שנוסעים לחו”ל, יש שיוצאים לסיבוב בסופרפארם, בקניון, בשדה קרוב לבית. אצלי זה קרה כשהתינוקת שלי היתה בת שנה, העברתי אותה לראשונה למיטה משלה שלידה היה, במקרה, לוח מחיק גדול. בכל פעם שבאתי להניק אותה בלילה סימנתי קו אחד. בבוקר חשכו עיני – היו שם כשישה שבעה קווים. הבנתי למה אני כל כך עייפה.