הבוקר, כשנפגשתי עם הילדים אחרי יום שבו בקושי התראינו, יום האתמול, יום הוראה ארוך בתל אביב, הם ביקשו שאשאר איתם קצת בגן, כמו אבא של אסף. הסכמתי מיד. ידעתי עד כמה זה חשוב להם, ויקל עליהם את הפרידה ממני, ולו לכמה שעות.
דניאל שאל את הגננת אם מותר לו לשחק בקוביות העץ הגדולות. היא הסכימה, ומיכאל הצטרף אליו, והזמין אותי להשתתף במשחקם. נעמדתי ליד תל הקוביות, הושטתי להם קוביות ענק, ובנינו יחד מה שלי נראה כמו מבצר, אבל מיכאל החליט שזה תנור גדול.
בשלב מסוים התיישבתי בפנים, וביקשתי מדניאל לצלם אותי שם. זה מה שיצא.
כשיצאתי מן הגן כבר ידעתי, שהבוקר יהיה חריג. לא אעשה בו כושר. אשוב הביתה ואשב להקליד את התיקונים לסיומו של הרומן. אסיים אותו. וכך היה. ישבתי כמה שעות, הקלדתי את התיקונים האחרונים, בדקתי בו עוד כל מיני דברים, והכנתי אותו למשלוח.
כמו שדברים כאלה קורים אצלי, תוך כדי עבודה קיבלתי אי-מייל מבית ההוצאה לאור שלי, עם ארבע סקיצות לעטיפה. "לא עכשיו," סימסתי להם. "אני סוגר את הספר."
אפילו לא הצצתי בהן. קודם אתה מסיים את הספר. את כולו. בלי סייג, אמרתי לעצמי. רק אחרי כן תתפנה לעטיפות.
עבדתי הרבה. בתחילה בחוץ, בחצר, בשמש קרה. אחרי כן, כשהתחיל להקדיר כאן, בפנים.
בעשרה לשתיים סיימתי את הספר, שלחתי אותו להוצאה והתבוננתי בעטיפות. הן עוד צריכות עבודה. ואז בא הטלפון מן הגן, שפינו, הכלבה שלנו, מסתובבת ליד הגן ומפריעה שם, וכמו כן, שהפצע על אפרכסת אזנו של דניאל שוב נפתח. התבוננתי בחוץ. מזג האוויר נהיה אפור וגשום. בן-רגע החלטתי לנסוע לשם עם האוטו, ולאסוף את פינו עם הילדים, ולקחת אותם הביתה. כשיש מזג אוויר קשה בחוץ אני אוהב שהם אתי בבית. וממילא, היום אחר הצהריים בחמש קבעתי תור לבדיקת אקודופלר של הלב. אם כך, אמרתי לעצמי, אקבע מעט מקודם לכן תור לדניאל אצל רופא הילדים, ובמקום לחפש מי ישמור עליהם בבית, בעודי בבדיקה, יבואו איתי.
הלכנו לישון. הערתי אותם נגד רצונם, והלבשתי אותם למרות מחאותיהם. ירדנו לכרמיאל. הרופא פסק שיש לדניאל דלקת על אפרכסת האוזן ונתן לי משחה לפתרונה. הוא בדק גם את מיכאל והודיע לי ששניהם בסדר. וכששמע שעלי לעשות בדיקת אקו, ואין לי סידור לילדים, דלק אחרינו ונתן בידי כוס עם גירים צבעוניים וחבילת דפי A4, וביקש מן הילדים לצייר לו ציור בזמן שיחכו לי.
איזה רופא נהדר וחכם לב.
כשהגיע תורי לבדיקה סיפרתי לרופא הבודק שאני אב יחיד לתאומים, שאין לי סידור בשבילם, ושהם איתי. שאלתי אותו אם יוכלו להיכנס פנימה, לחדר הבדיקה, כדי שלא אצטרך להותירם בחוץ. הוא הסכים. כך, אפוא, ישבו שניהם ליד שולחנו, בעודי מפשיט את פלג גופי העליון, וראו איך עושים בדיקת לב לאבא, איך נשמע הלב שלו ואיך הוא זז.
הבשורה הטובה היא שיש לי לב. הבשורה הנוספת היא שהוא תקין, לפחות במה שבדיקה זו בודקת.
מה שדי מבהיר לי שתחושתי הפנימית נכונה. שאני כנראה זקוק לצנתור. כי תעוקת הלב שאני חש בחודשים האחרונים לא מרפה ממני. ואם הדברים הגדולים בסדר, צריך לבדוק את הדברים הקטנים.
כשסיימנו את הבדיקה הילדים כבר היו מאוד רעבים. אז הצעתי להם שנלך יחד לבית קפה, ל'ארומה,' לארוחת ערב. מיכאל שמח מאד, דניאל התנגד. בסופו של דבר הגענו לשם, אכלנו, ועד השלב שבו מיכאל התחיל להשתולל, היה ממש כיף.
ואז מיכאל ביקש שאקנה לו בלון הליום על מקל. ואני אמרתי לו לא. יש לכם מספיק צעצועים, ולי כבר אין כסף לבזבז.
מבחינתי זה היה רגע של כינון גבולות, של לימוד איפוק. הם ביקשו השבוע מתנות וכבר בילינו בחנות צעצועים בכרמיאל, שם קניתי להם בלונים וכול מיני פיצ'פקעס ואפילו מכונית ספורט עם שלט. אי אפשר לקנות להם צעצוע או משחק בכול פעם שיורדים העירה.
מאותו רגע הוא התחיל להיות עויין.
בדרך לתובל, בצומת המובילה מעלה לכיוון הקיבוץ, דיר אל אסאד וירכא, ראיתי שני חיילים עומדים בחושך, בגשם, מחכים לטרמפ. אז עצרתי לידם ופתחתי את השמשה.
"אנחנו נוסעים לתובל," אמרתי להם. "רוצים לעלות?"
"תודה, אנחנו נוסעים לירכא," ענו לי.
סגרתי את השמשה והתחלתי נוהג למעלה. "אבא," אמר לי דניאל, "זה כל כך יפה שעצרת להם. אתה בן אדם טוב ומקסים. וגם מפורסם."
"מי אמר לך שאני מפורסם?" שאלתי אותו.
"אף אחד. אני יודע את זה," השיב לי דניאל והמשיך בשלו. "אני ממש אוהב אותך. אני אוהב אותך עד השמים. אני כול כך אוהב אותך, שאני רוצה לנקב לך את הראש [זו וריאציה פרטית על 'שאני רוצה לאכול אותך']. הלב שלי מלא באהבה אליך."
"גם אני אוהב אותך, דניאל," חייכתי אליו.
"אני לא אוהב אותך," אמר מיכאל.
"חבל לי מאוד לשמוע, כי אני דווקא אוהב אותך," השבתי לו. ואז ראיתי בדרך, למעשה כבר בתוך הקיבוץ, אנטנה גבוהה מהבהבת בצבע אדום. "תראו איזה יופי," הסבתי אליה את תשומת לבם.
"זה מאוד יפה," השיב דניאל.
"זה ממש לא יפה," הגיב מיכאל.
וכך הלאה והלאה. גם באמבטיה.
ההרמוניה שבה בינינו כשעלינו לחדרם, והם מצאו ושיחקו במסיכות המבע שנתתי להם במתנה. במקור קניתי אותן לשיעורי הכתיבה שלי, כדי לחלקם לתלמידיי, שיכתוב דרך מסיכה וכך ילמדו להתנתק מן ה'אני' שלהם. אבל זה היה מסורבל, ולכן הענקתי אותן במתנה לילדים.
הם אמרו לי שהם דרקונים ושהם באים לאכול אותי. ואני פחדתי מאוד:)
אחרי שסיימנו עם זה והתיישבו לצידי קראתי להם מול מפזר החום, שניהם שותים את השוקו שהזמינו ב'ארומה,' את סיפורה של 'אצבעונית.' אבל כשנשכבנו במיטה, מיכאל ביקש עוד סיפור.
"אני כבר עייף, מיכאל, וקראנו סיפור," אמרתי לו.
"אז תספר לנו סיפור בעל פה," ביקש.
סיפרתי להם על תולעי המשי שגידלתי בילדותי, על כול מחזור גידולן מזחל לגולם, מפרפר לביצה וחזרה.
"לא," אמר מיכאל, "ספר על איך העליבו אותך כשהיית ילד."
הוא עסוק בזה עכשיו. בהעלבות שמעליבים אותו בגן.
אז סיפרתי להם על החלבן שהיה מחלק בקבוקי חלב וצנצנות לבן מזכוכית בבלוק הדירות שגרנו בו בנווה מגן, לפני שעברנו לבית ברמת השרון, ואיך בנו של החלבן, ילד גדול אחד, תמיד התאנה לי. יום אחד שלח ילד אחר לקרוא לי, לקח אותי אל מאחורי הבלוק, הבטיח לי גורי חתולים אם אדרך על ערימת ענפים, ואני, בתמימותי, עשיתי כן – ומצאתי את עצמי עומד בתוך בור מלא רפש, שהכין בעבורי כמלכודת.
"זה ממש לא יפה וגם רע," אמר מיכאל.
"נכון, מאוד נעלבתי מזה, ואחרי כן אמרתי לאימא שלי, סבתא שרה, שבגלל זה אני לא רוצה לרדת למטה, לשחק עם הילדים בחצר, כי מעליבים אותי," אמרתי לו.
ואז הלכנו לישון, ואחרי שנרדמו התיישבתי לעבוד שוב על הספר. כן. זה שסגרתי ושלחתי כבר בצהריים. כי נזכרתי ששכחתי לנקד בו כמה ציטוטים מן השירה העברית. ואז התיישבתי לנבור בספריית הצילומים שלי, כדי לשלוח דימויים אפשריים לכריכה לעורכת שלי.
תיכף אחת לפנות בוקר. מחר יום חדש. יום שבו אני לא כותב, תודה לאל:) רק בודק עבודות, עורך ספרים של אחרים, עושה כושר ומבשל. אה, וגם מלמד.
שתמיד יהיו ימיי מלאים כאלה, ולכם/ן שיהיה לילה טוב.
הי אילון, כרגיל אוהבת את הייים שלך! אתמול הייתי אצל חברה של שונית, חד הורית, יש לה יחד בן שנתיים בתקופת ה״טריבל טוו״ מתכוונת לנבור בדפים שלך ולשלוח לה, אם יש לל בזכרון קטע שבו היה לך ממש קשה ויצאת מזה, אשמח לקבל לינק .