היום אחר הצהריים הזמינו אותנו בן דודי א' ואשתו מ' וילדיהם, ג' בן השנתיים ומחצה ובתם בת החמישה חודשים, אל ביתם החדש, דירה מרווחת ברמת השרון שעברו אליה לא מכבר. נעניתי להזמנה בשמחה. ראשית, מפני שאני אוהבם כאילו היו אחי ואחותי. שנית, מפני שרציתי שמיכאל ודניאל ישחקו עם בנם ויתרועעו איתו. שלישית, מפני שכל יציאה מן הבית ומשגרת הבית היא ברכה, כשאתה אב יחידני לתאומים בני קרוב לשנתיים.
מה ששכחתי היה הפקקים בדרך לרמת השרון והחוצה ממנה.
מן המעון ביפו עברנו דרך השוק, כדי לקנות להם עציץ רקפות יפהפה, אצל כלנית, וכל מיני סוגי לחמים טעימים אצל שמעון. אחרי כן חציתי את לב העיר ועליתי לאיילון. הדרך הזאת ארכה שעה ומשהו. אמנם, בשוק קניתי לילדים חלה קטנה, בצעתי אותה לשניים ונתתי לכל אחד מהם את מחציתה. אבל באמצע הפקק באיילון הם כבר תבעו את בקבוק המטרנה שלהם, ואני, בלית ברירה, בעודי מזדחל בפקק, הוצאתי מתיק ההחתלה את קופסת המטרנה, שלפתי ממנו את בקבוקי המים המוכנים לכל צרה, שמתי בקבוק בין ברכיי, מדדתי לתוכו ארבע כפות מטרנה, סגרתיו, ניערתיו והושטתי אותו ביד אחת אחורנית לילד, בעוד ידי האחרת על ההגה. וכך, פעמיים כמובן.
כשהגענו אל ביתם קיבלנו בנם בצהלות של שמחה. הוא חיכה לנו מאוד. מ' שאלה מה ירצו לאכול. אמרתי לה שאכלו בדרך, אבל היא הוציאה רביעיית גמדים מן המקרר, והציעה להם גמד בננה או גמד תות. דניאל אכל גמד בננה, שאת סופו מרח בהנאה רבה על פניו. שמתי לב שהוא נהנה מאוד ממריחת הכפית האחרונה של כל יוגורט או 'דניאלה' שהוא אוכל על פניו. מיכאל אכל מעט יוגורט תות.
אחרי כן שאלה מ' במה הם אוהבים לשחק. אמרתי לה, שמיכאל אוהב לצייר ואילו דניאל נמשך לכל דבר חשמל, או מה שיש בו כפתורים, וכי הוא ילד מאוד טכני. בנה התיישב בינתיים ליד שולחן הילדים שלו, שאימו הכינה מסביבו כיסאות גם למיכאל ולדניאל, ושיחק בהכנת תה בסט של קנקן קפה וכוסות, כפיות ואפילו בריוש צעצוע.
הוא הסביר לי שהוא מכין קפה, ואוכל בריוש בכפית. וברוב מתיקותו, אמר זאת הן בעברית והן בספרדית, מפני שהוא ילד שגדל מיום היוולדו בסביבה דו-לשונית.
מ' שאלה את מיכאל ודניאל אם גם הם רוצים להכין קפה, אבל ראתה ממשיכת הכתפיים שלהם שאין להם שום עניין בכך. או אז הציעה, שתלך להביא צעצועים מחדרו של בנם. היה לה חשוב שהילדים ירגישו נוח אצלם וישחקו זה עם זה.
אמרתי לה שאין צורך בזה. שילדיי רגילים להעסיק את עצמם, בבית ובחצר, בין הבית שלנו לדירתן של ענת ואילנה, אלא אם כן אני יוזם עימם תעסוקה משותפת, כמו ניקוי האוטו או הבית, או טיול בשכונה ובגני המשחקים הקרובים. ואמנם, מהר מאוד התלבשו מיכאל ודניאל על נגן התקליטורים הנייד שעמד על שולחן נמוך מדי בסלונם, ועל ערימת הדיסקים שעמדה בסמוך לו, והחלו עורמים דיסק על דיסק בתוך המכשיר, מנסים לתפעל אותו.
מיהרתי לסלק משם את הדיסקים. אצלנו בבית הם הרי כבר הספיקו לשרוט כל דיסק שלא מילטתי מהם בזמן. לא רציתי שיהרסו גם את אוסף הדיסקים של מארחינו. אבל הם המשיכו לשחק במכשיר, גילו איך להפעיל בו את הרדיו, ונהנו מאוד מזה, אף על פי כן שמה ששמעו בעיקר היה ה-תססססססס של כפתור תחנות לא מכוון.
אחרי כן דניאל ניגש לקופסת משחקים שעמדה בסמוך, והפך אותה על הארץ.
"הו, זה סימן שהוא כבר מרגיש בבית," חייכתי אליה.
חיש-קל מצא בין הדברים שהתגוללו החוצה מן הקופסה מין מטוס עם פרופלור מונע באמצעות בטרייה, ונהנה ממנו מאוד. אחרי כן איתר גם פטיש שיש לו כפתור תאורה, ושני אלה שימחוהו בלי די. מיכאל, לעומת זאת, נמשך לכלי המוסיקה של בנם, שהראיתי לו איך לנגן עליהם. מצלתיים, תוף מרים, צמיד פעמונים וחצוצרת צעצוע קטנה.
מהר מאוד מיצו את העניין שלהם באלה ופנו לאטרקציה המרכזית בבית – תריס השלבים שעל החלון הגדול במרפסת, המשקיף מן הקומה החמישית אל הרחוב. הם אמרו 'אוח' שזה 'רוח,' פתחו וסגרו את שלבי התריס, קראו 'אוטו! אוטו!' וגם ניסו, כמובן, להשליך כל מיני צעצועים למטה, מבעד לשלבי התריס.
הסברתי להם שזה יכול ליפול על ראשו של אדם, ולעשות לו 'אייה.' ואז חדלו מזה ועברו לניקיונות. מיכאל ביקש לידיו את היעה בעל המוט ואת מטאטא הבית, דניאל מיהר לבקש אף הוא כלי עבודה. הבאתי לו את המטאטא הקטן של הילד, אבל ידעתי שזה לא יספק אותו, אז הוספתי לו גם את המגב המשפחתי.
ג', הילד המארח, שמח מאוד על ההתרחשות, לקח לידו את אחד המטאטאים ויחד החלו 'מנקים' את הסלון. אבל מהר מאוד חדלו מלעסוק ברצפה והחלו מניפים בצהלות שמחה את המטאטאים והמגב מעלה, מאיימים להפיל בהם כל מיני דברים.
ואז צץ בי באופן אינטואיטיבי לגמרי הרעיון כיצד להחדילם מזה. נטלתי לידי את המטאטא הארוך, השחלתי אותו בין רגליי והתחלתי דוהר ברחבי הסלון, משמיע קולות של דהירה.
הילדים השתגעו משמחה, ומיד חיקו אותי כל אחד על המטאטא והמגב שלו.
בסופו של דבר, לקראת שבע עלינו על האוטו ונסענו הביתה. מ' הציעה שנתקלח אצלם, נעשה אמבטיה לשלושת הבנים יחד. אבל אמרתי לה, שכבר נהיה מאוחר, בשעה הזאת הם רגילים כבר להיות בשעת הסיפור שלהם, לפני השינה, ושאני מעדיף לצאת לדרך.
הפקק ביציאה מרמת השרון לא היה כל כך נורא. אבל האיילון בשבע בערב היה עמוס עד לה גארדיה, וכדי להגיע הביתה בשעה סבירה מצאתי את עצמי חותך דרך רמת אביב עד לטיילת.
כשהגענו הביתה מצאתי את אילנה וענת ממש מודאגות,
כי לא סיפרתי להן שאנחנו מבלים כל אחר הצהריים והערב מחוץ לבית, ואחרי מעט זמן עימן רחצתי את הילדים, קראתי להם את היידי בת ההרים – כי מיכאל תפס בספר ודרש 'תיש! תיש!", ולא עזר לי שאמרתי לו ש'אבא עייף', ולבסוף הלכו לישון.
ואני נשארתי לי עם המחשבות.
היום בבוקר, בסדנת הכתיבה שלי, שאלתי את הבנות (כולן אימהות, רובן כבר סבתות), אם המשחקים שאני משחק עם הילדים שלי הם בסדר. סיפרתי להן, שאנחנו מנקים את האוטו ואת הבית, מוציאים כל מיני כלי מטבח חדשים ממגירת המטבח, ואז אני עושה איתם כל מיני דברים. למשל, אתמול מיכאל גילה את המסננת הכפולה, שבה שמים תה, כמו תיון, בתוך כוס. אז הראיתי לשניהם שעליהם ללחוץ על הידית שלה בכף יד אחת, כדי לפותחה, ואחרי שלמדו זאת תפסתי במסננת את אוזניי, את אפי, ואחר כך את אחת האצבעות שלי וצעקתי בחדווה 'איי! איי!'.
הם פרצו בצחוק, ואז תפסתי לכל אחד מהם את האוזן במסננת, ואחרי כן מיכאל כבר שיחק בעצמו עמה, בהכנסת אצבעו פנימה ובהשמעת יבבות שווא.
"אתה בסדר גמור," פסקה אחת ממשתתפות הסדנה, שהייתה מייסדת ומנהלת בית ספר פתוח מיוחד מאוד בארץ.
לא סיפרתי להן, שאנחנו הולכים, לפעמים, דרך סמטאות השכונה, אל המגדל של הצרפתים, ומשתטים שם. למשל, משחקים בלהיכנס ולצאת למגדל מבעד לדלת המסתובבת שלו, או בטיפוס על פסל הברונזה של האיש הרוכב על סוס בחצר המגדל, או בריצה הלוך ושוב בשיפוע לאחד הבתים שם, ובהיתלות על מעקה הברזל שלו, במשחק מחבואים 'קוקו אבא! קוקו מיכאל! קוקו דניאל!' מסביב לעמודי המבואה של המגדל, או בזריקת עלים וזרדים מן הגשר הנטוי מעל ואדי שלוש אל מגרש החנייה מתחת.
לא סיפרתי להן, שבמרכז סוזן דלל אנחנו משחקים בהשטת עלים במי הצלחות הבנויות מסביב לעצי ההדר ברחבה, או בפתיחה וסגירה של בריח בשער הברזל הקבוע שם באחת הגדרות, בזיהוי הדקל, הזית, בזריקת תפוזים רקובים שנשרו מן העץ אל תוך הבאר, או בקריאות וצעקות כדי שיהדהדו בתוכה.
לא סיפרתי להן, שכשאנחנו הולכים לסופר פארם של מגדל שלום אנחנו עוברים דרך הכיכר החדשה של שדרות רוטשילד, שם אנחנו מטפסים על ספסל העץ הארוך מאוד הבנוי שם, והולכים עליו עם ידיים פרושות לצדדים, הלוך ושוב, מנסים לשמור על שיווי המשקל, או שאני מעמידם על גדת המזרקה עם הפסיפסים מתולדות העיר, כדי שיביטו במים המפכים בה ובציורי הפסיפס, ואחרי כן חוצים את השדרה, משחקים קצת במעליות החניון, כלומר מזמנים אותם למעלה רק כדי לשמוע את צלצול ההזמנה הנקלטת ולראות את המעלית עולה, ואז רצים הלוך ורצוא על השיפוע העולה לגלריה אלון שגב, רק בגלל שאפשר לעשות 'קוקו' מבעד למעקה הזכוכית שלה, או לדחוף אצבעות ואפים ברווח בין שני לוחות הזכוכית, ואחרי כן קופצים לביקור אצל ריקי בבנק דיסקונט השכן, שם, אתמול, למשל, דניאל ומיכאל נהנו מאוד להתאמן בהשחלת מעטפות אל-תור ריקות לתוך תיבת הבנק.
אז כן, לפעמים אני שואל את עצמי, האם אלה משחקים הראויים לבניו של סופר, איש רציני, איש מילים. אני שואל את עצמי אם לא כדאי שאתחיל לקרוא להם מילים מן המילון, או ללמדם את אותיות האלף בית, הרי אפילו הכנתי אותיות לטרה סט בשביל זה.
אבל כשאני רואה עד כמה הם נהנים, צוהלים, צוחקים ומצחיקים את כל סובביהם, וגם זה את זה, אני מאמין שטוב להם, שיש להם זמן ילדות מאושר. וכנראה שחלק מזה קשור בכך, שבי עוד נותר לא מעט מן הילד שהייתי, שעולים בי זיכרונות מכל משחקי הילדות המוקדמת, ששימחו את לבי, ואני משחזר אותם איתם; שבגיל חמישים וארבע, שבו כבר הייתי אמור להיות בפנסיה ולקרוא את כל הספרים שאגרתי בספרייתי בדיוק לצורך זה, אני נע בקלילות רבה ובאושר במרחב ההורי שבין אינטואיציה לאינפטיליות – ועוד נהנה מזה.
לילה טוב.
תודה כפיר,
אני רק תוהה מאיזה גיל הם מתחילים לזכור באמת.
אילן.
היי אילן, מאוד נהניתי מהפוסט. אני חושב שהילדים שלנו, של כל האבות החדשים, מה שנקרא, זוכים לאחלה אבות. אבות שאוהבים להיות איתם, לשחק איתם (ועל הדרך לחזור למקום הבטוח של להיות ילד בחברת ילדים).
הלוואי והזכרונות שאתה נותן לילדים שלך היו הזכרונות שלי יש באותו מקום במוח.
אני חושב שמדובר פה באינפנטיליות עם חן. כלומר, זו אינפנטיליות חיובית לגמרי. אני היום למדתי מהבת שלי (בת חמש וחצי) איך להכין צמיד מגומיות בעזרת שתי אצבעות הידיים שלי.
בקיצור, נפלה בידינו הזכות להטמיע חוויות וזכרונות מדהימים של קשר עמוק עם אבא שילווה אותם ואותנו כל החיים.