הלילה התקיימה מול מעון ראש הממשלה הפגנה של הורים נגד הקיצוץ בקצבאות הילדים. הצטערתי מאוד שלא הייתי שם. כי אתמול בבוקר, כשפתחתי את חשבון הבנק שלי, העומד על גרעון בלתי אפשרי ממש, וראיתי את סכום הקיצבה שהעביר לי המוסד לביטוח לאומי, 48 ש"ח בעבור שני בנים, נמלאתי בכעס ובתחושת עלבון.
גם לפני הקיצוץ, באוגוסט האחרון, הקיצבה לא הייתה מי יודע מה. היא עמדה אז, בעבורי, על 432 ש"ח לחודש. אבל הסכום הזה הוא כבר משהו. הוא סכום שאפשר לקנות בו שש קופסאות מטרנה, שזה מה שילדיי צורכים בשבוע וחצי-שבועיים, או מספר דומה של חבילות חיתולים. אבל ב- 48 שקלים אי אפשר לרכוש אפילו קופסת מטרנה אחת, גם לא חבילת חיתולים. הסכום הזה בקושי מספיק לכמה כיכרות לחם.
אמנם, המדינה עוזרת לי במקומות אחרים – בהורדת שיעורי מס ההכנסה שאני משלם, בהיותי חד-הורי, ובסבסוד משמעותי מאוד של דמי השהייה של בניי במעון של ויצ"ו. אני משלם בו כ 1500 ש"ח בחודש בעבור שניהם, שעה שבמעון פרטי זה היה עולה לי סכום דמיוני של 5600 ש"ח לחודש, מחיר שלעולם לא הייתי עומד בו. אבל הקיצבה מן המוסד לביטוח לאומי אמורה לסייע לי בהבטחת הקיום של ילדיי, משמע – קורת הגג מעל ראשיהם, תזונתם ובריאותם. והיא לא עושה דבר מכל אלה. היא פשוט מתת כזב, כיסוי תחת, תקראו לזה איך שתרצו. ובעיניי, זו חזירות לשמה.
כי האנשים ששלחו ידם לקצבאות הילדים חיים טוב. לראש הממשלה ורעייתו יש תקציב מכולת של 13000 ש"ח בחודש. גם השרים והח"כים לא חיים רע. הם ודאי לא מוציאים סכומים כאלה על אוכל, אבל מרוויחים משכורת יפה וחיים ברווחה.
אבל אנו, אלה שבחרנו בהם ושלחנו אותם אל הממשלה ואל הכנסת, להיות נציגינו שם, כורעים תחת נטל הקיום היומיומי, משתדלים לגדל ילדים בלי חוויה של מחסור, ורבים מאיתנו – בעיקר בקרב ההורים החד-הוריים – לא מצליחים בזה.
מזלי הגדול הוא שאני מרוויח בסדר, ושיש לי משפחה תומכת. מרוויח בסדר זה אומר, שההכנסות שלי הן הרבה פחות מן ההוצאות שלי, אבל מאפשרות לי לצוף, להתגלגל. אבל בכותבי את הדברים האלה אני חושב על ההורים שהפגינו היום מול מעון ראש הממשלה בירושלים. על הגברים והנשים האלה, שאין להם הכנסות כמו שלי, ומשפחה שעוזרת, והם מוצאים עצמם בשאלה יומיומית על מה להוציא את השקלים הבודדים שיש להם. על שכר דירה, ארנונה, מים או אוכל, תרופות או בגדים.
גם אני אינני רוכש בגדים לילדיי. כל הבגדים שלהם הם מתנות, או בגדי דור שני ושלישי. ואף אני מעביר את בגדיהם הלאה, לאנשים אחרים. אבל כשראיתי לאחרונה, שילדיי נהנים כל כך לשחק במטבח ובפינת כלי עבודה, יכולתי להרשות לעצמי לגשת איתם היום ל'כפר הצעצועים' ולרכוש להם את שני המשחקים האלה, ב 170 ש"ח, וגם זה בשלושה תשלומים.
ישנם הורים רבים שאינם יכולים להרשות לעצמם אפילו מותרות כאלה. דברים בסיסיים בטיפוח היכולות של ילדיהם.
כשזה עומד מול ראש ממשלה מתלהם על איומים מכל עבר, ומפרנס בזה תקציב ביטחון מכלה-כול, במיליארדים, ואת שרידותו הפוליטית, ובעיקר את חייו החזיריים, בכל קנה מידה אפשרי, זה פשוט מרתיח את הדם, ומזכיר לנו שוב, האזרחים, עד כמה אנחנו דפוקים. פעם אחרי פעם אנחנו בוחרים באיש הזה לראשות הממשלה, בזכות איומי הסרק והרהב שלו, פעם אחר פעם אנחנו משיבים אותו למעון ראש הממשלה, כדי שיוכל להמשיך לחיות עם אשתו וילדיו את חייהם המסואבים. ופעם אחר פעם אנחנו גוזרים בזה את גורלנו, להיות הווסאלים של משפחת נתניהו, במדינה שראש הממשלה שלה הפריט אותה לדעת, והפך בה את כולנו – ילדים, הורים, קשישים, ניצולי שואה – לניצולים.
מה שנובע מהמאמר הזה, שאגב שתפתי אותו, הוא שבעולם הזה אדם פשוט זקוק לרשתות הגנה. משפחה זה הדבר החשוב ביותר. זה המסר גם לנשים מוכות ונשים בכלל: תדאגו שיהיה לכם עוד מישהו בעולם שאליו תוכלו לפנות, בלי להצטרך לסמוך על השלטונות והמדינה. כמובן לא כל אחד זוכה לזה אבל העולם אכזר ומי שרוצה לשרוד צריך לעשות כל מיני דברים.