זו לא שירת ביכורים – זה דוברו של דור.

איתמר גריילסאמר. ציפור אי-השלמות. עורכת: לני בלה כהן. הוצאת ספרי עתון 77. 64 עמודים, 60 ₪.

     ספר-ביכוריו של איתמר גרייסלסאמר היכה אותי בתדהמה. הכרתי מעט משיריו, ששלח לי לפרסום לפני זמן ב"גיליונות ההתנגדות". כבר אז שמתי לב לייחודם. אבל היום, כשקראתי, פעמיים, את ספרו הראשון הבנתי שבפניי עומד משורר גדול, שאנו עוד עתידים לשמוע ממנו רבות.

     איתמר הוא יליד ירושלים (1995), וזכה בתחרות ע"ש ארדיטי למחזאות עם המחזה הקצר "נעולים בלילה". לפני חשבון פשוט הוא בן שלושים ואחת היום. אבל טבע שירתו ולשון השיר שלו הוא של משורר בשל, המצוי בשירת העולם ובשירה העברית, ומביא בפני הקורא העברי ספר שירה בשל ומיוחד.

     בספר שישה פרקי שיר, ורוב שיריו עוסקים בבדידות המשורר, עד שהוא מוצא בת זוג. בתוכם ישנם גם שירים המהדהדים את ההפיכה המשטרית ואת המלחמה. אך בניגוד לדרכי בביקורת שירה בדרך כלל, לא אתעמק בתכני שיריו אלא בתבניתם.

     הספר נפתח ב"שלושה שירי בדידות." השיר הראשון בנוי כמו טיעון. 'בזמן ש… אז הבנתי ש…". הנה השיר במלואו: "עֵת עָמַדְתִּי וְצִפִּיתִי לָךְ/לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ/וְלֹא הִגַּעַתְּ עֲדַיִן וְהָלַכְתִּי וְחִפַּשְׂתִיךְ/וְלֹא הִגַּעַתְּ./עֵת חִפַּשְׂתִּי אוֹתָךְ בְּמִשְׁעוֹלִים לְלֹא אוֹר/בִּכְבִישִׁים בָּהֶם אִישׁ לֹא בֵּרֵךְ אוֹתִי לְשָׁלוֹם/עֵת/עָמַדְתִּי בְּפִנּוֹת חֲדָרִים הוֹמִים/וְעֵינַי תָּרוּ אַחַר הַסְּפָרִים בָּהֶם דְּמוּתֵךְ אֻזְכְּרָה בַּשּׁוּלַיִם/אוֹ מוּל הַיָּם הַגּוֹעֵשׁ בַּחֹרֶף בְּלֵב דֵּצֶמְבֶּר הַבּוֹדֵד שֶׁבָּחֳדָשִׁים/בַּזְּמַנִּים הַלָּלוּ בָּהֶם הָיִיתִי צָעִיר וּבוֹדֵד עַד כְּאֵב/וְהָאַסְפַלְט וְשֶׁתֶן הַחֲתוּלִים הָיוּ עֵדִים לְיִסּוּרֵי חִפּוּשַׂי אַחֲרַיִךְ/אָז הֵבַנְתִּי/כְּשֶׁאֶשְׁכַּח מִקִּיּוּמֵךְ/אוּכַל סוֹף-סוֹף/לְהַבְחִין בָּךְ בֵּין אַלְפֵי שְׁחָפִים הַנְּסוֹגִים אֶל הַחוֹף/בְּחִפּוּשָׂם בְּנִבְכֵי הַבִּיּוּב/אַחַר מַיִם."

     המילה "עת" חוזרת בשיר כאנפורה, ומחלקת את השיר לשלושה חלקים של תיאור זמן ואז לחלק השלישי של המסקנה העולה מתוכו. הנקיטה בתיאור זמן כאנפורה ממחישה את משך הציפייה לאהובה, והרחבת תיאור הזמן לתיאורי מקום מציירת את עולמו כצעיר בודד. הגלישה "עֵת/עָמַדְתִּי בְּפִנּוֹת חֲדָרִים הוֹמִים" מדגימה תופעה מרתקת, ההולכת ומתפתחת בשירי הספר הזה – אי התאמה בין גבולות השורה לגבול ההיגד. נהוג לקרוא לזה 'פסיחה', אבל בשירתו של איתמר מדובר במשהו נרחב יותר – בדיספוזיציה, בקושי להתמקם במרחב, אולי אף בסירוב להכיר בגבולות של זמן ומקום.

     אך כיוון שהוא אומר "לְהַבְחִין בָּךְ בֵּין אַלְפֵי שְׁחָפִים הַנְּסוֹגִים אֶל הַחוֹף" האם באמת זהו שיר ציפייה וייחול לאהובה, או לאהבה? לנפשו או לרוח הטבע? השיר הבא בשלשה הזאת הוא שיר לנפשו. כקודמו, גם בו ישנה אנפורה, "כמו", וגם חזרה בסופי השורות, אפיפורה, במילים המתחלפות ביניהן "או" ו"בו". וכקודמו, גם כאן השיר בנוי כטיעון, הפעם טיעון בִּדבר מדוּמָה ומדָמֶה, 'כמו' – 'גם אני': "כְּמוֹ מִטְּרִיָּה שֶׁצַּלְעָהּ נִשְׁבְּרָה לָרוּחַ הָאוֹמֶרֶת אוֹ/מְשׁוֹרֵר צָעִיר אֲשֶׁר נִפְחָד לָרוּחַ הָעוֹבֶרֶת בּוֹ/שֶׁבְּדִידוּתוֹ מְהַלֶּכֶת חֶרֶשׁ מֵעֵבֶר לְשִׂיחֵי חַיָּיו/כְּמוֹ מְשׁוֹרֵר הַמְּחַפֵּשׂ אַהֲבָה בִּתְנוּבַת הַשָּׂדוֹת/מִתְנַקֶּה מֵחֲשָׁשׁ הַדְּחִיָּה, הַצְּרִיבָה הַנּוֹרָאָה הַבּוֹעֶרֶת בּוֹ/כְּמוֹ הַסְּתָו אוֹ/עֲרוּגּוֹת פְּרָחִים הַחוֹגְגוֹת אֶת שׁוּבוֹ שֶׁל הַחַי לְחֵיקָן/כְּצִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת שֶׁחוֹזְרוֹת מֵאֵפֶר הָרִי לָבָן אוֹ/כְּחָרוּז בְּשִׁירוֹ שֶׁל אָדָם מֵת/נַפְשִׁי מִתְהַלֶּכֶת סְגוּפָה וַעֲגוּמָה הַלַּיְלָה, שְׁתוּיָה מִיַּיִן וּמִצִּפִּיּוֹת/גַּם אֲנִי אֵיתָן וְגוּפִי בֵּן עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ/וְאֵין בְּיָדִי דָּבָר כְּחַקְלָאִי הַחוֹפֵר אֲדָמָה בְּכַפּוֹת יָדָיו/וְלֹא מוֹצֵא אֶלָּא אָבָק." כאן, מלבד העבודה המוקפדת על המבנה, מופיע גם אוקסימורון, צירוף ניגודים, "אפר הרי לבן", וכמותו יש עוד בספר הזה, וגם פה, בשתי השורות האחרונות בשיר יש מתיחה של השורה השירית מול ההיגד, הפעם כדי להכיל בה שני היגדים – "ואין בידי דבר" "כחקלאי החופר אדמה בכפות ידיו". כאן, נדמה לי, יש גם אמירה מטא-שירית. כיוון שהשיר כולו עוסק בבדידותו של משורר, לא נותר בידיו אלא אבק השיר. אבל אבק זהב הוא זה.

     השיר הזה גם שקול לעילא ולעילא, ברשת אנפֶּסטים. אמנם, המשקל האנפסטי אופייני לעברית, שרוב מילותיה מלרעיות. אבל כאן ישנה עבודה מודעת למשקל, מתיחה והתאמה של מילים לתבנית האנפסטית, מפני שהאנפסט משמש כאן להמחשה, חיזוק והחרפה של יסוד ההליכה, יסוד נדודיו של הדובר כאן, המתהלך בלילות ומחפש אחר אהבתו.

     גם השיר השלישי בשלשת שירי הבדידות הזאת עוסק ביציאת המשורר מביתו, "נִפְלַט הַחוּצָה מְחֻרְפָן, מֻתָּשׁ, חָרֵד/מֵאַכְזָבָה וּמִטִּרְחָה, מִשִּׁעְבּוּד לַחֲלוֹמוֹת". ובו מופיעות גם השורות הבאות "אֲנִי מַצְלִיחַ לְדַמְיֵן אוֹ לְנַחֵשׁ אֶת דְּמוּת אוֹתָהּ אַחַת/וְלֹא בָּרוּר אִם חֲלוֹם מֻשְׁתָּת בְּמַבָּטִי אוֹ שֶׁמָּא/אֲמִתִּית הַנְּהִיָּה הַזֹּאת אַחֲרֵי אִשָּׁה שֶׁתְּקַבֵּל אוֹתִי כְּפִי שֶׁאֲנִי". אלה שורות יפות כל כך, אינני זוכר שקראתי אי פעם כמיהה כזו של אדם צעיר לאהבת אישה.

     נושא הבדידות מפותח גם בפרק השיר שבא אחרי כן, "העיר לא שבה לחיים". בפרק זה כבר נוספו תאריכים בתחתית חלק מן השירים, הקושרים ומייחסים אותם לתקופת כתיבתם, ולימים הרעים שעברנו מאז ההפיכה המשטרית. כאן הבדידות אינה מכרסמת, אלא מגוֹננת על הדובר מפני המציאות. "הָעֲטַלֵּפִים וַאֲנִי נִשְׁאַרְנוּ לְבַדֵּנוּ/עַל הַמִּרְפֶּסֶת. הַחֲשֵׁכָה טוֹבָה לָנוּ/אִישׁ לֹא יָבִין זֹאת, אֵיךְ הַדְּמָמָה/עוֹטֶפֶת אוֹתָנוּ." ובהמשך "בַּבֹּקֶר עוֹד נָקוּם, נְדַדֶּה אֲיֻמִּים וּמוּאָרִים לְזָרָא/וְנַמְשִׁיךְ וְנִחְיֶה/אַךְ הַחֲשֵׁכָה תַּמְשִׁיךְ אוֹתָנוּ/ תַּמְשִׁיךְ אוֹתָנוּ/וְהַלַּיְלָה הַזֶּה יְלַוֶּה." בשיר שאחרי כן, "סונטה לערב ריק", מתברר שכבר בורך באהבה, והבדידות והריקות שהוא חש הן זמניות. "אֵין לִי לֵב לִכְתֹּב הָעֶרֶב/הָעֶרֶב רֵיק, גַּם הַמִּטָּה רֵיקָה/אֲהוּבָתִי בְּבֵית הוֹרֶיהָ בְּקִיטוֹן הָעֵץ/אֲנִי שׁוֹקֵעַ בְּשַׂרְעָף תְּשׁוּקָה/מְעַשֵּׁן מִקְטֶרֶת אֵפֶר מְסֻגֶּפֶת וְעָבָה/הַיַּיִן מִתְעַבֶּה תַּחְתַּי/מֵעַל פּוֹשָׁה הָאַהֲבָה". כפי שניתן לראות השורות אכן מחורזות כאן כבסונטה. אבל אין זו סונטה קלסית בת 14 שורות, אלא שיר בן 24 שורות, שתחילתו כסונטה והמשכו, החל מהשורה ה-12, כבר משתחרר מתבניתה. ומה שנאמר בשורה ה-12 הוא מטא-שירתי: "הַלַּיְלָה מְשׁוֹרֵר בָּקִיא אֲבָל/הָעֶרֶב אֲנִי לֹא אוֹמֵר דָּבָר. אַקְשִׁיב/לְדִמְמַת הָעִיר, אָשִׂים רַק שִׁיר יָשָׁן/וְאַאֲזִין לִדְפִיקוֹתָיו שֶׁל הַפְּסַנְתֵּר." רק משורר מיומן, המכיר היטב את שירת העולם בכלל, ואת השירה המטא-שירית בפרט, יכול לכתוב כך. ואגב, גם בשיר זו מופיעה אנפורה, אבל מופנמת לתוך השורה ומבריחה היטב את סופו של השיר: "אֶשְׁכַּב לְבַד בְּמִטָּתִי/וְאֶתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יַחְזֹר אוֹתוֹ לֵיל תֹּפֶת רֵיקָנִי/אוֹתוֹ הָעֶרֶב הַנִּפְשָׁע וְהַנּוֹרָא."

     השיר הבא, "שיר-ליל", מבטא את יחס הדובר ואהובתו אל המציאות. היא "נוֹשֶׁמֶת אֶת הָרֹעַ". הוא "הָאֵפֶר שֶׁלָּהֶם לֹא יִכָּנֵס לְמִטָּתִי/אִם כִּי חֲלוֹמוֹתַי מֻתָּזִים", הוא כותב, וגם "אֲהוּבָתִי דּוֹלֶקֶת עֵינָהּ כְּנֵר הַזִּכָּרוֹן/וְאִלּוּ לִי לְהִתְאַבֵּל עַל כֹּל הַיְּלָדִים – אֵין כֹּחַ". זה שיר קשה מאד, שבו הדיאלוג בין הדובר לבין אהובתו, בכול הנוגע למידת החדירוּת לתוכו/ה שכל אחד ואחת מהם מאפשר/ת למציאות הנוראה אחרי שבעה באוקטובר, מסתיים בבית המוֹפתי הבא: "עוֹלָם אֵינוֹ עוֹצֵר מִלֶּכֶת, אֲהוּבָה/כְּשֶׁמֵּתִים – מֵתִים לַשָּׁוְא/וְאִם נִבְצַר מִמֵּךְ לִשְׁכֹּחַ מִנָּקָם עַל הַמֵּתִים/אָמְנָם זִכְרִי, נַפְשֵׁךְ לָעַד תֹּאהַב." אל אלוהים, הרי מדובר בשירה שגיבה ממש.

     בשירים שאחרי כן, "להב החיתוך, "עצי לימון באושים", "נוף אחרי מלחמה" ועוד, מצאתי עבודה יפה מאד עם חריזה, המשלבת בה גם חרוז דקדוקי: מִנְשׂא/כְּרֵסוֹ, גָּח/נָח, אך גם מִזְדַּחֶלֶת/תֶּלֶם/זֶרֶד, הָאֹשֶׁר/בֹּקֶר, צָחֹר/בָּאוֹר אך גם אִי-שֶׁקֶט/דּוֹמֶמֶת/עוֹבֶרֶת/לָלֶכֶת/תְּכֵלֶת, סדרת חרוזים הנשענים רק על תנועת הסֶגוֹל, וגם יכולת מופלאה לציור אימאז' שירי צלול: "שֶׁלַּיִל יִקָּחֵנוּ עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַחֶרְמֵשׁ/יוֹפִיעַ בְּצִלְּלֵי חַלּוֹן הַבַּיִת הַיָּבֵשׁ". שורות שקולות, חרוזות וכה יפות.

     יכולת החריזה המדהימה של איתמר גריילסאמר באה לידי ביטוי מצוין בסוף השיר "נוף אחרי מלחמה": "הוֹלְכִים בְּטִפּוֹת גֶּשֶׁם הָעֵשֶׂב כְּבַר יָרֹק/צָמָא שֶׁהִרְוָה בַּחֹרֶף הֶעָמֹק הַגֶּשֶׁם/לֹא נִקָּה לֹא יְנַקֶּה לֹא יַחֲנֹק/אַךְ הָרוּחַ מִתְפַּשֶּׁטֶת יֵשׁ לִרְאוֹת בָּהּ/אֶת הַסּוֹף. הַמַּיִם חִלְחֲלוּ וְהַנּוֹפִים הִתְמַעֲטוּ/הִצְטַלְלוּ רָאִינוּ שֶׁהַנּוֹף מִתְכַּסֶּה בְּדֹּק/אֲנִי הוֹלֵךְ וּפְסִיעוֹתַי מִתְאוֹשְׁשׁוֹת/עַל מְצוּקֵי הָאָרֶץ אֲנִי הוֹלֵךְ בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ." החריזה כאן באה באמצע השורות ובסופן, ויש כאן עבודה מוקפדת מאוד על מצלול. כך, באופן המכה ממש בתודעה, גם בשתי השורות המסיימות של השיר "הָאָבִיב מַגִּיעַ": "הָאֲבָנִים עוֹד יְשֵׁנוֹת בְּסִייֶסְטָה נִשְׁכַּחַת/הַרְחֵק מֵהַתֹּפֶת וְהַגַּרְזֶן הָרוֹצַחַת."

     פרק השיר "אני נלחם עבורך" מביא פואמה על המלחמה על הדמוקרטיה, אותה פרסמתי בעבר ב"גיליונות ההתנגדות", יצירה רבת עוצמה שדרכה התוודעתי למשורר זה, ובשל אורכה לא אצטט מתוכה אך אציע לכולכםן לקראה. פרק השיר "ציפור אי-השלמות" מחריף את רצון המשורר להיסוג לתוכו מפני המציאות, "קְחוּ אוֹתִי בַּחֲזָרָה/לַבֶּטֶן/לַמָּקוֹם שֶׁמְּכַסֶּה אוֹתִי," הוא מבקש. אבל כאן לא מדובר בנסיגה מן המציאות בלבד, אלא גם מן הזוגיות. "אֶת רַעֲבוֹנִי הִשְׂבַּעְתְּ וְהָלַכְתְּ/לְלֹא מִלִּים/אַתְּ מַחְזִירָה חֲצִי חִיּוּךְ נָזִיר/מְחַכָּה שֶׁכְּבָר אֶגְמֹר/שֶׁלֹּא אוֹמַר יוֹתֵר מִלָּה/וְאָז כְּנָפַיִךְ הַקְּצוּצוֹת/שׁוּב יִפָּרְשׂוּ/וְאַתְּ תֵּלְכִי אֶל בֵּית הוֹרַיִךְ/כִּי לֹא נוֹתַר לָךְ דָּבָר לוֹמַר/רַק הִבַּטְתְּ בְּעֵינַי/וְהָלַכְתְּ בַּחֲזָרָה לְאָן שֶׁבָּאת," הוא מספר, בכאב. ואגב כך גם חושף את התלות של האישה הזאת בהוריה. "בחזרה לאן שבאת", לא "בחזרה למקום שבאת ממנו", כאילו התנועה שלה היא תמיד חזרה אל בית הוריה.

     בפרק שיר זה מגלה הדובר על עצמו, דרך דיבור אל פרסאוס, בגוף שני, "אַתָּה סָגוּר בָּעוֹלָם שֶׁלְּךָ/כְּמוֹ לֹא יָכֹל לְפַלֵּס לְךָ/דֶּרֶךְ רְאוּיָה לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת/יַבֶּשֶׁת אֲפֵלָה". וגם עונה לשיר זה בשיר "אנדרומדה", שיר יפהפה, המבטא את הניתוק של האהובה כמו של האהוב. "הִיא לֹא רוֹאָה אוֹתוֹ בָּאוֹר/קַרְנָיו לֹא חוֹרְכוֹת אֶת הַסֶּלַע/עָלָיו הִיא יוֹשֶׁבֶת/עַל שְׂפַת הַיָּם הַתִּיכוֹן." אבל פרק השיר הבא בספר, "מנגינה צרובה", מתיך בין הארץ לבין האהובה בשירה מלאת תנופה ארוטית, בדרך שמשוררי שיר השירים התיכו בין השכינה לאהובה ומשוררי ההשכלה בין ארץ ישראל לבין האהובה, אבל בעוצמה מופלאה: "הִיא הַיַּבֶּשֶׁת הַשְּׁחוֹרָה אַף שֶׂעוֹרָהּ לָבָן כְּיוֹגוּרְט/מְעֻטֶּרֶת הִיא בְּעֵשֶׂב מֵעַל שְׂפָתֶיהָ בֵּין רַגְלֶיהָ/אֲנִי אוֹכֵל אֶת הַפְּרִי הַלֹּא בָּשֵׁל הַלֹּא בָּסְרִי/בֵּין שַׁד לְבֵין בֵּית שֶׁחִי אֲנִי/הוֹלֵךְ עִם הַלָּשׁוֹן מְדַבֵּר אֶת הָאָלֶף בֵּית הַמִּיסְטִי". לא אוסיף לצטט מפרק השיר הזה, אך ישנן בו שורות ארוטיות עמוקות ונפלאות מאד.

     פרק השיר החותם את הספר, "אני בטוח שאביב יגיע", נושא בחובו הבטחה לא רק לאהבה אלא לתיקון המציאות. וגם פה נגלה איתמר גריילסאמר כמשורר גדול. "אֲנִי מוּכָן לָלֶכֶת אֶל הַחֲשֵׁכָה/לִרְאוֹת גּוּשֵׁי עָפָר כְּלָיָה וּמֶלַח/לְהֵהָפֵך לְיֶלֶד אוֹ גּוּפָה/מֵעֵבֶר לָרְעָשִׁים בְּתוֹךְ דְּמָמָה נִצַּחַת,"… "אֲנִי מוּכָן לַחְזֹר מִתּוֹךְ הָאַיִן וְהַשֶּׁקֶט/מֵהַיַּלְדוּת לָצֵאת אֶל תּוֹךְ הַסֵּבֶל/לְהִשְׁתַּחְרֵר מִן הַכְּבָלִים שֶׁל הַהִתְאַכְזְבוּת וְשֶׁל הָאֵבֶל/וְלֶאֱהֹב כְּאִלּוּ שֶׁאֵין מָוֶת/וְרֵאשִׁית.// מֵעֵבֶר לַדְּמָמָה הַזּוֹ וְלַנָּכוּת שֶׁלָּהּ נִכְנַסְתִּי בְּרָצוֹן/כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי בְּעַל-כָּרְחִי/מֵעֵבֶר לַשְּׁמָמָה לַהֶרֶס לַחֻרְבָּן/לָהֶם הִסְכַּמְתִּי כְּשֶׁחָיִיתִי/אֲנִי אָשִׂים אֶת פְּעָמַי כָּעֵת לַחֲשֵׁכָה/לַחוֹר לַבּוֹר לַצַּעַר וְאַבִּיט בָּהֶם/בְּלִי לְהָסִיט מַבָּט."  שורות שקולות וחרוזות, המכות בתודעת הקורא ברטוריקה האצילה של נביא זעם, הנחלפת בשיר "כשהיא לא כאן" בשירה ארוטית של טיול בגוף האהובה, הוא גם טיול בנופי הארץ הזאת, ואז בשיבה מן האהבה אל המציאות בשיר "פעמון הזהב המתוק": "אַךְ עָלִינוּ יָרַדְנוּ זֶה הַמַּסָּע שֶׁנִּגְמָר/וְחָזַרְנוּ אֶל אֶרֶץ אָבוֹת וְדָמִים וְהַקַּיִץ נֶחְטָף וְנִרְעָשׁ".

     ואם אין הקורא מבין שמדובר בשירת מחאה לא פחות מאשר שירת אהבה, הוא כותב, בשיר "איך ללכת מעבר לשמיים הללו", "אֲנַחְנוּ הָיִינוּ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁל הַזְּמַנִּים הַלָּלוּ/אֶזְרָחִים צְעִירִים שֶׁנָּתְנוּ לַשִּׁלְטוֹן לְהַכּוֹת/לַפּוֹלִיטִיקָה לַעֲטֹף אוֹתָם כִּנְיָר זְכוּכִית/נִבְלַעְנוּ טִפָּה אַחַר טִפָּה/וַעֲדַיִן הִמְשַׁכְנוּ בְּשִׁירַת הַהִמְנוֹן/נִשֵּׂאנוּ מִפֹּה לְשָׁם/בְּמִקְוֶה שֶׁל דָּמִים."

     הספר הזה, אם כן, מביא את סיפור התגבשותו של משורר ושל אוהב במציאות מדממת, מציאות הדמים שאנו חיים בתוכה מזה שלוש שנים, וככזה הוא מהווה קולו של דור. ועל כך אומר רק דבר אחד – אושרי הדור שאיתמר גריילסאמר הוא דוברו.

     רוצו לרכוש את הספר הזה. הוא עתיד להיות 'כוכבים בחוץ' ו'שירים שונים' של דור ההפיכה המשטרית והמלחמה הרב-זירתית. בי נשבעתי.