בדרכי הערב לספרייה העירונית במעלות, שם אני מעביר אחת מסדנאות הכתיבה שלי, שמעתי ראיון עם תא"ל צביקה פוגל, ראש מטה פיקוד דרום לשעבר, בגלי צה"ל. כבר הרבה זמן לא שמעתי איש ציבור בעל ניסיון צבאי ואזרחי עשיר כל כך, מדבר מהמיית לבו, בנחרצות ובתקיפות ראויות.
לדבריו, לא ייתכן שתושבי עוטף עזה ימשיכו לסבול לבדם, בעבור עם ישראל, וכי הגיעה שעת הכרעה בעזה. הכרעת החמאס. הוא הבהיר, שצה"ל יודע איך להיכנס לעזה, לכבוש רק חלק ממנה, למגר את שלטון החמאס ואז להשיב את עזה לאזרחיה, כדי שיכוננו בה שלטון חדש, ובתקווה גם שוחר שלום.
"כדי להבהיר שאנחנו נשארים כאן, במזרח התיכון, עלינו להיות חזקים," אמר בין השאר, "אבל אנחנו חסרים מנהיגות. הפוליטיקאים חושבים על הבחירות בנובמבר, ולכן לא מעזים ליטול החלטה."
בעוד אני מאזין לדבריו עלתה לשידור אם מעוטף עזה, שסיפרה כי זה עתה כינסה את ילדיה שוב לממ"ד, בשל עוד אזעקה. אחריה עלה אלוף פיקוד העורף, שהסביר את המצב ועדכן את הציבור באשר לפקודות הצבא.
היומיים האחרונים, שתחילתם בשלמונים של 15 מיליון דולאר קטארי לחמאס והמשכם בפעולה סודית בעזה, במהלכה נהרג תא"ל מ', מבני העדה הדרוזית, וכנראה מפקד בכיר ועטור תהילה, ואז בהפצצות צה"ל ברצועה ובמטחי הטילים ממנה אלינו, מראים את אזלת ידה של הממשלה, ושל העומד בראשה. תחת אשר ידרשו ממפקדי הצבא כניסה לעזה והכרעת החמאס, מעדיפים הפוליטיקאים להמשיך 'להכיל' את הקונפליקט, ומקריבים לשם כך את שדותיהם, רכושם, שלומם הפיסי והנפשי של תושבי העוטף.
הדבר הזה לא יכול להימשך. תושבי עוטף עזה אינם יכולים לשמש קרבן תמיד בעבור אזלת ידה של הממשלה, וכלי משחק בידי החמאס. שלטון החמאס חייב להיות ממוגר. מה יבוא תחתיו, זו כבר בחירה של תושבי עזה, וזכותם לבחור כאוות נפשם, אבל הם צריכים לדעת מה המחיר. שלטון חדש בעזה, שימשיך לסרב לקבל את קיומה של ישראל ויחתור להשמדתה – ימוגר. לא יקבל דמי כופר בשביל יום של שקט.
כי דמי כופר טבעם להאמיר. והקרבת שלומם ובטחונם של תושבי העוטף בעבור שקט בערי המרכז אינו ערבות הדדית, אלא ההפך הגמור ממנה – הקרבתם על מזבח המנהיגות הרופסת של הימין הפוליטי, המבקשת לשמור על שלטונה בכל מחיר, ולכן גם נמנעת מהכרעה.
הדבר הכי נורא שעלול לצאת מישיבת הקבינט הלילה הוא התפיסה, לפיה העזתים שילמו את המחיר על נפילתו של תא"ל מ' בחיסולו של מפקד גדוד החמאס בחאן יונס, נור ברכה. אסור שתיווצר אצלנו כזו משוואה. זו לא נחמה.
עלינו להיכנס הלילה לעזה, למגר בה את שלטון החמאס במבצע חכם, שיעלה לנו בכמה שפחות הרוגים ופצועים מכוחותינו, ויבהיר לפלסטינים, שנגמרו ימי השעשועים שלהם על הגדר. רוצים שלום? רוצים תנאי קיום בסיסיים? רוצים פרנסה בישראל ומחוצה לה? בהחלט כן. גם אם אין לנו אחריות בינלאומית לתנאי הקיום הנוראים שהם חיים בהם – בין השאר מפני שבכול זמן נתון, למרות טענתם על ה'מצור', הזרמנו להם סולר ומצרכי מזון ואפילו מלט – יש לנו אחריות הומאנית כלפיהם. נשמח לסייע להם לשקם את עצמם. לפתוח את המעברים שהחריבו בזעמם, לקיים עמם קשרי סחר ורפואה ופרנסה, להקים נמל בעזה ומעבר לקפריסין, ומי יודע, אולי אפילו אזורי תעשייה משותפים, על פי חזונו של שמעון פרס המנוח. אבל אם הם מתחפרים ברצונם להשמיד את ישראל, להפר את ריבונותה ולפגוע בה, דמם בראשם.
אלה הדברים, ואין בלתם.
וזו גם מהותה של ערבות הדדית בחברה הישראלית. לא להפקיר את תושבי עוטף עזה לגורלם, לא להניח לפעילי החמאס בעזה לפורר את מרקם השותפות והחיים האזרחיים בישראל. לעמוד כולנו יחד עם תושבי עוטף עזה בדרישה מממשלת ישראל – לפתרון עכשיו, ולשלום אחר כך.
והלוואי ונצא מזה מאוחדים ומחוזקים.
ועוד דבר – חוק הלאום, כמו שכתבה חברתי רונית הערב, נפל חלל על אדמת עזה. נפילתו המצערת, האיומה, של תא"ל מ', העידה כאלף עדים על השותפות האמיצה של העדה הדרוזית עם החברה הישראלית בהגנת ישראל. החרפה הזאת, הקרויה חוק הלאום, חייבת להיות מוסרת מיד מספר החוקים של ישראל, וככל שיקדם כן יטב.
שיהיה לכולנו לילה קל.
