אקטואליהדעותהמחאה הלהט"ביתהקהילה הלהט"ביתמשטרת ישראלפוליטיקה

הדף היומי (68). אמת יפה לשעתה. או: להטיל ספק.

חיי כאדם, כסופר וכאיש פוליטי לימדו אותי תמיד להטיל ספק. הטלת ספק זו נסובה קודם כול כלפי עצמי. כול אימת שאני מתבטא בחריפות או בהתלהמות, אני מנסה גם להביט בעצמי מן הצעד, לשאול את עצמי מה כול כך מרגיז ומרתיח ומכעיס אותי, שכול כולי מתמרמר וזועם ומתנגח עם הזולת, עם העולם, ובסופו של דבר – תמיד עם חלק מסוים בי עצמי.

מכיוון שאני יודע, שאני אדם של קצוות, הרואה את העולם בראייה מקוטבת, כמצרף אינסופי של צירופי ניגודים; ומכיוון שאני מודע לקושי שלי לראות את גוני-הגוונים שהעולם מלא בהם, ומתעב את עמדת האמצע, את המיצוע בין דעות, תורות ותפיסות שונות, אזי תמיד, גם בתוך התלהמות או התלהבות או דגילה מצדי בעקרון כלשהו, אני נותר גם חשדן כלפי עצמי. האם אני אכן מאמין בכול מה שאני אומר וכותב, או שמא אני עסוק במתקפה חריפה נגד משהו בזולתי, שמשקף לי חלקים שאני מתעב בי עצמי, השלכתי אותם אל הזולת וכעת אני מתגולל עליו, מפני שהוא מחזיק במשהו ששייך לי.

אמש, אחרי שצפיתי בראיון של אילנה דיין עם בני גנץ ב"עובדה," התחילו לעלות בי המחשבות הספקניות האלה, בכול הנוגע לאופן שבו אני תופס את המעשה הפוליטי בכלל, ושל בני גנץ וגבי אשכנזי בפרט, ובכול הנוגע לאופן שכתבתי עליו בשבועות ובחודשים האחרונים. שכן הקשבתי לגנץ קשב רב. אמנם, הוא לא פרש בפני הצופים את חזונו, לא שיתף אותנו באיזו תמונת עולם אידיאלית שבא להגשימה בשלטונו. אבל הוא גם לא נשאל על כך. עיקר הראיון עסק בתפנית שחלה במעשה הפוליטי של גנץ, בתחושות מצביעיו כלפיו ובתחושותיו כלפי מצביעיו ושותפיו לשעבר, וגם כלפי שותפו החדש, הנאשם.

אבל משפט אחד שאמר הקפיץ אותי ברגע אמירתו, כמו שהדהים רבים אחרים. כאשר נשאל כיצד יכול היה לעמוד מעל כול במה, להבטיח שלעולם לא ישב עם נתניהו באותה ממשלה, ואז להפר את הבטחתו, הסביר איך השתנו, לדעתו, הנסיבות, אם בשל אי ההכרעה הפוליטית ואם בשל מגיפת הקורונה, וסיכם באומרו, כי הבטחתו לא לשבת עם נתניהו הייתה "אמת יפה לשעתה."

האמירה הזאת נשמעה לי מוכרת. הערב מצאתי זמן לבדוק מה מקורה. מצאתיו במסות של מונטיין. מישל דה מונטיין (1533-1592) היה מסאי ופילוסוף צרפתי ממוצא יהודי, בן תקופת הרנסנס. אביו היה צאצא לאנוסים, ועל פי ויקיפדיה, אחד הזעזועים העמוקים בחיי מונטיין היה כאשר חברו הטוב, הסופר והמשורר אטיין דה לה בואסי, גסס ומת במגיפה שפקדה את בורדו ב-1563. מישל דה מונטיין נבחר להיות ראש העיר בורדו, ועם סיום תפקידו התמקד בכתיבה בלבד.

     במסותיו, שנסובו על חקר עצמו, כתב הרבה על הספקנות. מחבר הערך עליו בוויקיפדיה מצטט את מימרתו "כל תנודה שלנו מגלה את אופיינו", וגם "כולנו עשויים כרקמת טלאים… וקיים הבדל בינינו לבין עצמנו באותה מידה שהוא קיים בינינו לבין זולתנו." לתפיסתו, כך כותב אלעזר וינריב, בספרו "רציונליזם ואמפיריציזם, מגמות פילוסופיות במאה ה-17 וה-18," האני האישי שלו, כמו כול דבר אחר ביקום, משתנה בלי הרף. ומכיוון שעל האמת להיות קבועה ונצחית, אין היא יכולה לחול על מה שמשתנה כול הזמן. "לא ייפלא אפוא," כותב אלעזר וינריב מפי מונטיין, "שמה שנכון היום לא יהיה נכון מחר. האמת יפה לשעתה. לכן אין כול טעם לדבר על סתירות בין דברים הנאמרים בזמנים שונים."
     נדמה לי, שלא אטעה אם אניח, שבני גנץ קרא את המסות של מישל דה מונטיין או שלמד על אודותיהן, ומכאן שאב, ביודעין או שלא ביודעין, את הביטוי שאמר בתוכנית "עובדה" והטריד רבים ואני ביניהם, "האמת יפה לשעתה."
*
     בעקבות הדברים האלה, הרהרתי כול היום בזעם שלי על המעשה הפוליטי שעשה גנץ. מה כול כך הרתיח אותי במעשה הזה? ומדוע? לפני שנה וחצי, בתוך מחאת הקהילה הלהטב"קית, ניסיתי יחד עם עוד שניים מחבריי להקים מפלגה להטב"קית. אחד העקרונות הראשונים שקבענו היה, שנהיה מוכנים לשבת בכול ממשלה, ובלבד שתדאג למימוש זכויות הקהילה. אני עוד זוכר ראיון אצל יעל דן, בו שאלה האם אהיה מוכן לשבת יחד עם בנימין נתניהו, ואני בלעתי את רוקי, ואמרתי 'כן.' ואחרי כן יעל הביעה, ובצדק, תדהמה גמורה מדבריי.
     מדוע, אם כן, התגוללתי כול כך על בני גנץ, כאשר החליט לעשות בדיוק אותו הדבר?
     כול חיי בחרתי בעבודה, במפ"ם או במרצ. כאשר הוקמה כחול לבן, קיוויתי, כמו רבים אחרים, שהיא תביא את השינוי ותוריד את הנאשם משלטונו. פעם אחר פעם, שלוש פעמים בחרתי כחול לבן. תקוותי הייתה, שיקימו ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת, יחד עם ליברמן, או ממשלת אחדות עם הליכוד מבלעדי נתניהו בראשו.
     שני הדברים לא הסתייעו. המשותפת עשתה כברת דרך גדולה השנה, בכול הנוגע למעורבות הציבור הערבי בחיים האזרחיים בישראל ובשלטון. אבל המשותפת בבעיה. יש בה פלגים שאף אדם ציוני אינו יכול להסכים איתם, כמו בל"ד והרשימה האיסלמית, והיא נמנעת באופן עקבי, גם בימים האחרונים, מהתייחסות לזכויות בני ובנות הקהילה הלהטב"קית, החיים בחברה הערבית מתוך תחושת קיפוח כפולה, וגם תחת סכנת חיים של ממש.
     לא אחת פניתי לאיימן עודה, דרך טוויטר, בבקשה כי יביע עמדה למען הקהילה. כך גם לרפיק חלבי. כאשר ניסיתי להקים את המפלגה הלהטב"קית ביקשתי ליצור קשר עם פעילים במגזר הערבי והדרוזי, אבל לשווא. גם הומואים ערבים שאליהם פניתי, סירבו לשתף עמי פעולה. זה הבהיר לי מעל לכול ספק, שהמשותפת היא אמנם מפלגת שמאל, אבל אם ברצונה באמת להגיע לשלטון, להיות חלק מן החברה הישראלית הדמוקרטית, יש לה עוד דרך לעשות – להתפלג מבל"ד ומן הרשימה האיסלמית, ולבטא באופן גלוי, ברור ונחרץ עמדות למען הקהילה הלהטב"קית, שבניה ובנותיה חיים ומוכים ונרצחים במגזר. אישית, אני הייתי מקים ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת, אף על פי שאיני בוטח בליברמן ואיני מקבל את כול חלקיה של המשותפת. הייתי עושה זאת רק כדי להוריד את נתניהו משלטונו. אחרי כן הייתי שוקל מחדש את יחסיי עם שותפיי למעשה. ליברמן הוא לא אדם שאני מאמין לו, או בו, כלל וכלל.
     האפשרות השנייה שקיוויתי לה, ממשלת אחדות ללא נתניהו, גם היא לא התרחשה. לצערי, חברי הליכוד צופפו שורות מסביב לנאשם, אשתו ובנו, כאילו היו השילוש הקדוש. הפחד שלהם מפני הדחתו, שמא יאבדו את קולות תומכיהם בימין, החשש שלהם להביע עמדה ערכית נגד שחיתות, שוחד, הפרת אמונים, שלא לדבר על הסתה ופעולה מכוונת למיטוט רשויות האכיפה, החוק והמשפט, כול אלה הוציאו את התקווה להקמת ממשלת אחדות בלי נתניהו מכלל אפשרות.
     במצב שנוצר אחרי מערכת הבחירות האחרונה, אחרי ששתי האופציות, ממשלת מיעוט וממשלת אחדות בלי ביבי, ירדו מסדר היום, נותרו לגנץ ואשכנזי רק שתי ברירות אחרות. האחת, העברת החוק האוסר על נאשם מלהרכיב ממשלה (מה שהיה מקרב את הדחת נתניהו בליכוד, ועמה את אופציית האחדות בלעדיו) – או ההצטרפות אליו, בתקווה שנוכחותם בממשלתו תבלום את הסחף המסוכן שהנהיג למיטוט מוסדות המדינה, בתקווה להחלישם ובכך להימלט ממשפט.
     ברגע הזה, במקום הזה, גילו גנץ ואשכנזי מה שהם קוראים לו אחריות לאומית, ומתנגדיהם רואים בו בגידה. הם נכנסו לממשלה מכוח המצביעים שהאמינו להם, שלעולם לא יעשו זאת, כדי להשתלט על כמה שיותר עמדות כוח בתוכה, להבטיח את שמירת מוסדות החוק והשלטון ולשנות את הכיוון שהמדינה צועדת אליו.
     לאדם כמוני, קשה מאוד לקבל תפנית כזו בעלילה. כמו רבים ורבות מחבריי וחברותיי בשמאל, אני איש של קצוות, רואה דברים בלי גוני ביניים. בעבורי יש עמית או טורף, ידיד או יריב, אמת או שקר, הגינות או שחיתות, נאמנות או בגידה. אין לי בזה דרכי ביניים.
     אבל אז אני שומע את גנץ אומר, "אמת יפה לשעתה," והולך למונטיין. ומבין שגנץ אינו בהכרח צלופח פוליטי, שהוא גם טרי מדי במערכת הפוליטית מכדי לשחק ב'ריאל פוליטיק'. שאולי הוא ספקן, חניך אסכולת האמפריציזם של מונטיין. ואולי לא חולשת דעתו או גמישות עמוד השדרה שלו הם שהביאוהו לצעד שביצע, אלא מידת היכולת שלו להטיל ספקנות בכול, וגם בעמדותיו, למול השתנות הנסיבות אחרי מערכת הבחירות ועם פרוץ מגיפת הקורונה, בישראל ובעולם כולו.
     אינני יודע דבר מכול זה בוודאות. ובכותבי את הדברים האלה איני מביע בזה תמיכה בצעד של אשכנזי וגנץ, או 'מתקרנף.' אני מתבונן בדברים, משתדל להקשיב להם במלוא קשב, ולהטיל ספק בכול. בראש וראשונה בעמדותיי שלי.
     למול ההסתה, השיסוי והפלגנות שחולל בנימין נתניהו בחברה הישראלית, היה ודאי לי, שרק ממשלת אחדות תוכל להבריא אותנו משנאת האחים שעורר. זה לא הסתייע. נתניהו עודנו ראש ממשלה. אבל לידו יושב אדם שאני מאמין בטוהר לבו וכוונותיו, גם אם הולכים להשקיע שבעה מיליון שקל מקופת האוצר בהכנת מעונו הפרטי כמעון לראש ממשלה חליפי, ובממשלה יושבים כעת לא רק שרי הימין והחרדים, אלא גם כמה בני אדם, שמנאומי הכניסה שלהם לתפקידיהם כשרים ניכר, שהם באמת מתכוונים לשמור על ישראל דמוקרטית.
     ולכן אני אומר לעצמי, היכבד ושב בביתך, הירגע. תן לדברים להתרחש. התבונן בהם, ואל תמהר לחרוץ עוד את לשונך.
*
     ועניין אחרון: בקבוצות הווטסאפ של הימין ושל השמאל כאחד מתפרסמות בשעות האחרונות הודעות על נקודות איסוף של תומכי ימין ומוחי שמאל באוטובוסים, לקראת הפגנת התמיכה בנתניהו מול הפגנת התמיכה בבג"צ, שתתקיימנה זו מול זו, מסביב להיכל הצדק, ביום ראשון הקרוב.
     אלפי בני אדם צפויים להגיע לשם, משני מחנות מקוטבים פוליטית ומתודלקים היטב בשנאה ובזעם. אני מאוד מקווה שמשטרת ישראל נערכת לזה כיאות, ומציע לרשויות האכיפה לשקול ברצינות הבאת גדוד טנקים לבירה, או כוחות מיוחדים אחרים, כדי להגן על היכל הצדק – וגם כדי להפריד בין שני המחנות הניצים, שיתנגשו ביניהם ביום ראשון.
     הפגנת התמיכה בנאשם והפגנת התמיכה בבית הדין הגבוה לצדק שתיהן חשובות. למותר לציין לאילו מן השתיים אני שייך. אבל דבר אחד חשוב שיישמר בהן – זכות הצעקה, לא הזכות לשפוך דם.
מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button