בקניון "סיטי ווק" ברובע סאקט, מרכז הקניות העשיר והטרנדי של דלהי, ישנן שתי חנויות לצרכי תינוקות, "מאדר קייר" ו"צ'יקו" (אני כותב בתעתיק עברי כי הממשק של פייסבוק לא אוהב ערבוב שפות), בהן מצאתי סלקלים, לולים ועוד. הסלסל הזול עלה שם 5000 רופי, שזה כ 450 שקל. עשירית המחיר מן הארץ. מיד החלטתי לקנותו.
אך מקץ שבוע בדלהי, כיוון שגיליתי, שהקניון בסאקט הוא מקום הבילוי המועדף על העשירים, והכרתי קצת את תרבות המיקוח ההודית, הבנתי שאם בקניון ההוא מצאתי סלקלים בכזה מחיר, אוכל למוצאם בזול עוד יותר בשווקים אחרים.
אז פשוט ניגשתי לזוג נשוי ברחוב, ושאלתי אותם היכן לקנות דברי תינוקות. הם הפנו אותי לשוק מסויים. אחרי כן התקשרתי לשפי, חברה של מאיה, שבביתה אני מתארחת. היא מגדלת תאומים בני שנה וחצי, והתייעצתי איתה.
"סע לשוק של קרול באג," אמרה לי, "יש שם כמה חנויות זולות לצרכי ילדים."
אמרה, אז נסעתי.
הפעם גם התמקחתי עם נהג הטוקטוק, שרצה 50 רופי עד לתחנת המטרו, ודרשתי ממנו לנסוע "לפי מטר," כלומר, לפי המונה. המחיר יצא 33 רופי…
המטרו של דלהי פשוט נהדרת. היא ממוזגת, מהירה, מודרנית, ומעל כל פתח בכל קרון מודפס מסלול נסיעתה. בצד אחד בהינדית, ובצד האחר באנגלית. כל תחנה מוארת כשמגיעים אליה, והכרוז מדבר בהינדית ובאנגלית. כך שקל להתמצא בה.
ירדתי בתחנה מסוימת, שבה מחליפים רכבות, החלפתי רכבת, נסעתי עוד כמה תחנות והגעתי לקארול באג. מדרחוב אינסופי, עם המון סימטאות, ובהן חנויות לרוב. היו שם גם כמה חנויות של צעצועי ילדים, בגדי ילדים וכדומה.
עמדתי משתאה מול חלון ראווה של חנות, ובה בגדי ילדים מסורתיים ומודרניים אלה בצד אלה. דמיינתי את הנסיך ו/או הנסיכה שלי לבושים בבגדים מסורתיים. נורא רציתי להיכנס ולקנות להם משהו. אבל החלטתי שאחכה עם זה עד הלידה. הרי רק אז אדע מה מינם של ילדיי, ובהתאם, אוכל לשוב הנה ולפנק אותם בבגד אחד מסורתי, חגיגי, לחגים שלנו, שיזכיר להם את מוצאם.
אחרי כן הגעתי לחנות לצרכי ילדים, שמצאתי בה סלקל נחמד, ב 650 רופי האחד. בקיצור, בעלות של 1300 רופי, בערך מאה ומשהו שקלים, קניתי שני סלקלים, שמשמשים הן כסלקל והן כנדנדה.
צדק מי שאמר, שאין טעם להיסחב איתם מן הארץ.
כשאתה טס עם סלקלים ריקים, הם נחשבים חלק ממשקל הכבודה. כשאתה חוזר עם סלקלים ותינוקות בתוכם, אינך מחויב עליהם בדבר.
כך שבאמת היה חכם יותר לחכות ולרכוש אותם כאן.
אחרי כן נסעתי לשוק צ'אנדי צ'וק, המומלץ לתיירים, בשל חנויות הממתקים הקטנות שיש בו.
אכן, סמטאות השוק הצפופות מלאות ריחות של סוכר ומתיקות, אך גם בריח ביוב הזורם בהן. ולבד מזאת, הן צפופות מאוד.
נהניתי להסתובב בסמטאות, לראות המון תכשיטים, ריקמות, מצעים, כריות רקומות. אבל קצת קשה להסתובב עם שני סלקלים ארוזים בשקית ביד אחת, ומתקן נייד לטיהור מים ביד האחרת.
את המתקן הזה קניתי ברחוב שנראה כמו רחוב אלנבי ביום רע. המון חנויות של מוצרי חשמל מוזלים. מצאתי שם מתקן לטיהור מים, עם פילטר שמספיק לשלושת אלפים ליטר, במחיר 1199 רופי. זה בערך תשעים שקלים.
כיוון שבקבוק מים מטוהרים אחד עולה שקל ומשהו, ואזדקק להמון מים מטוהרים, כדי להכין את הפורמולה לתינוקות, נראה לי שעשיתי רכישה מצוינת.
בדרך גם הרשיתי לעצמי רול פאניר, שזה מין גבינה, ואספרסו, ואחרי כיתות רגליים ממושך ודיונים אינסופיים עם נהגי טוקטוק, הגעתי הביתה עם הסלקלים ומתקן הטיהור, והתיישבתי לאכול את הארוחה הביתית שהכינו לי העובדות כאן. דאל עדשים חומות נהדר, רגלי עוף בדבש ובתבלינים בגריל (כן, כן, אני, המתעב רגלי עוף, זללתי אותן בתשוקה) ואורז עם גזר וכורכום שבישלתי בעצמי, לפי הוראותיה של מרגנית, כדי להסדיר את פעולת הבטן.
נחמד כאן. האמת, ככל שעוברים הימים אני מבין, שאני ממש מתאהב בדלהי, בהודו, ושהייתי שמח לגור כאן איזה זמן.
יש לכך הרבה סיבות. הסיבה האחת היא העלויות. מטפלת לתאומים בארץ עולה 7000 ש"ח לחודש. כאן היא עולה 10000 רופי. פחות מאלף שקלים. לחודש. וכך לגבי כל דבר אחר.
הסיבה הנוספת לכך היא עמוקה יותר. בארץ, הומו בגיל חמישים ושתיים נהיה שקוף. רוב החבר'ה שאני מחפש את קרבתם מבקשים אחר בני גילם. למצוא בחור צעיר שמעוניין בגבר מבוגר, זה די נדיר.
פה, לעומת זאת, מהרגע שנחתתי כאן, אני מקבל עשרות הצעות מפגש ליום, רובן ככולן מבחורים צעירים, יפהפיים אחד אחד.
מה שטוב הוא, שמי שהוא נער ליווי מודיע על כך מיד, ונמחק בהתאם.
אבל מסתבר שבהודו, גברים צעירים רבים מעדיפים גברים מבוגרים מהם. ולבנים. ולא בגלל הכסף, כמו שחששתי עד כה, אלא בשל ניסיון החיים ורמת ההיגיינה האישית, וגם בשל העדפה פיזית ורגשית.
האמת, זה מרגיש כמו גן עדן.
כל החודשים האחרונים עברו עלי בהכנה מתוחה של הבית לקראת הלידה, ובפרנסה. בקושי היה לי זמן לעצמי, ודאי שלא למחשבה על אחרים. אבל כאן, דווקא רגע לפני הלידה, אני מוצא שאני מחוזר בלי הרף. וזה מאוד כיף.
אני נזהר. נא לא לדאוג לי. גם לא להטיף לי מוסר. זכרו, אני כבר בן למעלה מחמישים, ויודע טוב מאוד בשביל מה באתי הנה.
אבל כיוון שבית המשפט העליון בהודו הודיע לאחרונה, שהומוסקסואליות איננה פשע, וכי מפגש מרצון בין שני בגירים איננו חטא, יש כאן קהילה גאה פורחת ומשגשגת, וממש נעים לראות את זה.
בצד זה, ישנן גם תופעות אחרות. למשל, בשבוע שעבר הוריד המכון הצרפתי המקומי תערוכת צילומים של אמן גאה, יום או יומיים אחרי הפתיחה. חבל, רציתי לראות אותה. אחד השכנים, כך קראתי ב"דלהי טיימס," התלונן על כך שהתמונות נתעבות. המשטרה המקומית, שהגיעה לתערוכה, לא מצאה בהן שום פסול. הוא צילם סדרת צילומים מבוימים של אינטימיות גברית זוגית, וכמה צילומים בסאונה, אבל עם גוף מכוסה במגבת, שחשפו רק את הגו. בכל זאת, הורידו כמה עבודות.
אך למחרת, למרות שהמשטרה הבהירה כי אינה רואה בעבודות שום פסול, ביכר המכון הצרפתי להוריד את התערוכה כולה, ולהסב עגמת נפש נוראה לאמן.
בחודש שעבר הותקף כאן פיזית אמן פלסטי אחר, שהציג מיצב הומואי.
כך שבצד הפתיחות, הבאה לידי ביטוי בפעילות ערה במיוחדת באתרי האינטרנט ובתוכנות החיזור באייפון, יש גם גל נגדי של שמרנות.
ולכן, אפשר לחגוג, אבל גם צריך מאוד להיזהר כאן. לא מהמשטרה, אלא מקנאים דתיים.
בקיצור, הטיפים להורה המתחיל הם – לקנות סלקלים בדלהי, לקנות מתקן טיהור ולא בקבוקי מים, ומהארץ להביא רק חיתולי ניו בורן, שמאוד קשה להשיג כאן, ומגבונים לחים, שעולים כאן הון. את הפורמולה כדאי לקנות כאן, יש כאן פורמולת "נאן" של נסטלה, שהיא מאוד פופולארית, וכך גם כל התחליבים, השמפו וכדומה.
אני סחבתי מזוודה נוספת מהארץ. אמרו לי שמזוודה אחת במשקל עודף תעלה לי ב"אל על" רק שבעים דולאר. אז אמרתי לעצמי שזה משתלם. רק כשהגעתי למומביי לקונקשן גיליתי, שעכשיו יחייבו אותי שוב על משקל עודף, והוספתי עליה 110 דולאר.
ומחיר של 190 ד' למזוודה של משקל עודף, שאת רוב תוכנה ניתן למצוא בזול בדלהי, זו באמת הייתה הוצאה מיותרת.
ולגבי הבחורים, כבר אמרתי מה שיש לי לומר.
אז הרשימה הזאת מתחילה בערסלי נדנדה, בסלקלים, ונגמרת בערש. ובזה אסיים הערב.
