"מי אתה רוצה שיהיה עם היד על הכפתור האדום?" שאלו אותי חבריי הקרובים, בזמן המירוץ של אהוד ברק לתפקיד שר הביטחון. זה היה לפני כמה שנים, ונדמה שעברו מאז שנות דור. אהוד ברק הספיק מאז להבאיש את ריחו בפרשת הרפז ובפרשת גלנט, ולאחרונה גם הסתבר לנו, שהיד שלו ושל ביבי לא החזיקה את הכפתור האדום, אלא כוסות ויסקי וסיגרים, בזמן דיון על הכפתור האדום. וזה, רבותיי, הבהיל והבחיל אותי עד עמקי נשמתי.
פעם, דיונים לאומיים היו מתנהלים על קערות של מציות ופירות טריים וקנקני קפה. לא על מזנונים של חברת קייטרינג. פעם, מנהיגים היו מתגוררים בדירות צנועות, לא במגדלי פאר. הבושה אבדה להם, למנהיגי הדור הזה. אבל הותירה אותנו נכלמים.
אני לא רוצה יותר את היד של אהוד ברק על הכפתור האדום, ואת היד של ביבי אני לא רוצה בשום מקום, חוץ מבבית שלו, בקיסריה. האיש הרהוט והמבריק הזה הצליח, בדיוק כמו בקדנציה הקודמת שלו, לפורר פה כל תקווה. אני עוד זוכר כמה קיוויתי, כשנבחר, שיקים קואליציה נכונה, חכמה. אבל לא. הוא הצליח רק להפוך את הישראלים לאנשים, שמחפשים דרכון זר, למקרה הצורך, או חיים על חסכונות הוריהם, שחיו בזמן שעוד הייתה כאן מדינת סעד, לפני הפרטת המשק הישראלי ואוצרות הטבע שלו לדעת. האיש הזה גם ידע לצאת למלחמה ולגייס צבא מילואים מבלי לממשה, ולהחריב כליל את יחסינו עם מדינות אירופה ועם ארצות הברית. לא. את האיש הזה אני לא רוצה עם הידיים שלו בשום מקום שקשור אלי, לעתידי ולגורל ילדיי.
הפעם, אני רוצה ממשלת נשים. ממשלה שתשבנה בה שלי יחימוביץ', ציפי לבני וזהבה גלאון, יחד עם יאיר לפיד, אולי ש"ס, אולי, בלית ברירה, אפילו בנט, ומאחריהם הגברדיה בעלת הניסיון הבטחוני או המדיני, מכל המפלגות שהזכרתי. בעבודה ישנם, מאחרי שלי, אנשים מצוינים כמו פואד בן אליעזר, שכבר היה שר ביטחון ושר תשתיות ומה לא, ויצחק הרצוג, עומר ברלב ורבים אחרים, מאחרי ציפי לבני ישנם עמיר פרץ ומצנע ועוד, מאחרי יאיר לפיד ישנו יעקב פרי, כל האנשים הטובים האלה יוכלו להרכיב ממשלה מצוינת, שאמנם, היד שתהיה על הכפתור האדום בה תהיה יד נשית, אבל יחזיקו אותה ידי לוחמים ותיקים.
אני רוצה ממשלה של נשים. ממשלה שיש בה לא רק תבונת נשים אלא גם חמלת נשים. אני רוצה ממשלה, שתעצור את הפרטת הארץ הזאת ותחזיר למשק הישראלי ממד של שיוויון ושל חמלה ושל חלוקה בנטל. אני רוצה, שהחברה הישראלית תחדל להתבצר עד לבלי דעת, על חשבון חיי היומיום של אזרחיה, בכל תחומי החיים, ותיפרד מן הספחת של הכיבוש, כדי לפרוח וכדי להבריא מן המארה הזאת.
אני רוצה, שהמדינה הזאת תחזור להיות מדינת סעד כמו שהייתה עד עליית הליכוד לשלטון והפרטת כל השירותים הממשלתיים ובהם גם השירותים החברתיים.
כשהייתי נער, אבא שלי היה אומר לי, "אילן, בארץ אין אנשים רעבים, כי אנחנו מדינת סעד." אני רוצה שאוכל לומר את אותו הדבר לילדיי, ולא אצטרך לשמוע יותר על אף חבר, שביקרתי אצלו בזמן ארוחת הערב עם ילדיו, ואכלנו יחד ביצה וסלט ירקות, ורק השבוע נודע לי, שאת מצרכי המזון הללו הוא קיבל מעמותת מזון, אבל הסתיר זאת מאיתנו, חבריו, מרוב בושה.
אני רוצה להמשיך ולחיות בארץ הזאת מבלי להסתמך על החסכונות של הוריי, ומבלי להתבייש בזה, שבגיל חמישים ושלוש, למרות כל המאמצים, אני מתקשה לפרנס בה את עצמי ואת ילדיי, ובכל יום אני שואל את עצמי איך אעבור את השבוע הבא, את החודש הבא, ומה יהיה בעוד שנה או שנתיים.
אני רוצה לחיות כאן מבלי לחשוב כל הזמן ממה אני יכול להתפרנס בחוץ לארץ, ובאיזו ארץ אוכל להיקלט, ולקיים בה את ילדיי.
כי ישראל זו ארצי, זו מולדתי, אין לי מקום אחר מלבדה, אבל בשנים האחרונות היא נהייתה למקום שאי אפשר לחיות בו, ואי אפשר להתקיים בו.
ביבי יכול לספר לי סיפורים מפה ועד הודעה חדשה על הכלכלה היציבה שהנהיג, על הזהירות המופלגת שלו. אין לי מושג מי מרגיש כאן את הרווחה הגדולה והיציבות הגדולה שהוא מצביע עליה. אני לא מרגיש אותה. לא אני ולא חבריי.
אני רוצה ממשלה חדשה.
ואני מקווה, שגם אתם.
כל אדם שלא יילך להצביע בקלפי ביום שלישי, כל מי שיילך לקלפי ויכניס בו, להכעיס, פתק לבן, או יצביע למפלגה קוריוזית, שיידע – בעשותו כן, הוא נותן את ידו להרס החברה הישראלית ולסיום החלום הציוני. לא פחות. ולכן, מוטב שיבחר בחוכמה, במפלגה גדולה, שיש לה נבחרת טובה של אנשים, המחויבים בנפשם להביא שינוי לארץ הכואבת הזאת.
לילה טוב לכם.
