יום הולדתה של אמי המנוחה חל בנר שביעי של חנוכה. לכן, מדי שנה אנחנו נפגשים אצל אבא, להדליק יחד נר שביעי של חנוכה ולהיות יחד ביום הולדתה. ומכיוון שהיה עלי ללמד הבוקר בתל אביב, הפכתי את היום הזה ליום חופשה לילדים והחלטתי לקחתם איתי במכונית ליום בתל אביב.
הלכתי לישון אמש בעשר וחצי בערב. הגוף שלי העיר אותי כדרכו, אחרי חמש שעות שינה. בשלוש וחצי לפנות בוקר. התקלחתי, התגלחתי, התיישבתי לכתוב דפי בוקר. בארבע דניאל כבר ירד למטה. את מיכאל הערתי בארבע וחצי. בחמש וחצי כבר יצאנו לכיוון תל אביב.
הוויז אמר שייקח לנו 1.20 שעה להגיע לבית של אילנה. אך ככל שהתקדמנו, כך נתארך זמן המסע. בסופו של דבר, הגענו לבית של אילנה בשעה שמונה ומחצה, ואז השארתי אותה עם הילדים ונסעתי ללמד. בעבורם מפגש עם אילנה חשוב ועמוק מאד, וגם בעבורה.
אני מצאתי את עצמי מסתובב בחצר, אומר שלום לשכנים, אבל חש מוזר מאוד שם. פעם גרתי כאן, אמרתי לעצמי. פעם המקום הזה היה ביתי. אבל זה כבר כול כך רחוק ממני, רוחנית ורגשית.
אחרי השיעור אספתי את הילדים ונסענו לסבא. ישנו היטב בצהריים, ואז הוצאתי את מעבד המזון שהבאתי איתי כול הדרך מתובל, והכנתי לביבות לכול המשפחה. אבא והילדים בינתיים סדרו וערכו את השולחן.
התאספנו בשבע בערך. לא בהרכב מלא לצערי. האחיין הבכור, עמרי, עובד בארה"ב, אחיו איתן נמצא בצבא, כך גם אחייניתי אופיר. הם בהחלט חסרו ליד שולחן המשפחה. אבל הדלקנו נרות, אכלנו לביבות וסלטים ומרק וסופגניות, ואז סבא והדודים, ואני בתוכם כמובן, חילקנו דמי חנוכה לילדים. הסכום הקבוע אצלנו הוא 50 ש"ח לילד. ואנחנו, האחים, מעבירים את השטרות מיד ליד. בסופו של דבר כול אחד מאיתנו שב עם אותו סכום כסף שבא עמו, אבל מוקדש לילדיו.
מיכאל ודניאל מאוד ציפו לרגע הזה. הכנתי אותם לקראתו, והבטחתי להם שבכסף הרב שנקבל נקנה להם משהו גדול. כול השבוע שאלו "אבא, מתי נקבל את הדולרים?" הם התכוונו לשטרות, ואני הסברתי להם שדולר זה מטבע אמריקני, שנראה אחרת לגמרי מן השטרות שלנו. אבל הם קיבלו, המון. הם יותר עשירים ממני כרגע, וכבר מחר הם רוצים לנסוע ל'מיי בייבי' כדי לתרגם את דמי החנוכה לצעצועים.
בבוקר, בתחילת השיעור, ביקשתי מתלמידיי לצאת החוצה אל השדרה, לכתוב תיאור ולגנוב דיאלוג מעוברים ושבים. זה היה תרגיל שבעקבותיו שוחחתי איתם על היחסים בין תיאור, דיאלוג וסיפר.
מכיוון שכך, ניצלתי גם אני את ההזדמנות לשבת ליד שולחן בשדרה האהובה עלי, ולכתוב. תהיתי אם אשב ופניי אל הים או אל העיר. בחרתי לשבת עם גבי אל הים (וכיכר אתרים) ופניי אל השדרה. אבל אז נתקע מבטי בגזעו העצום של עץ שקמים. הגזע היה עבה מכדי שחיבוקו של אדם יוכל לעטפו. בגובה שלו התרחב ככתפיים, ממנו יצאו שני ענפים כגפיים עבות, ומהם ענפים נוספים. התבוננתי בגזע המחורץ, המחוספס, הנוטה על צדו באופן בלתי טבעי, על שתי גפיו, האחת נראית בריאה וחסונה, האחרת נדמית אכולה מתוכה. חשבתי על הכאב הנורא ברגלי הימנית, על חסימת הדם שנתגלתה בה השבוע, בבדיקת דופלר שהתעקשתי עליה, על הפחד שלי מפני מה שזה אומר. נזכרתי שקראתי אמש, באתר נטורופטי, שחסימת עורקים ברגליים משמעה, שאינך רוצה ללכת למקום כלשהו. חשבתי על הסרטים הפנימיים שלי, שאמרו לי לא אחת, לא לחכות שלא אוכל ללכת, לא לחכות לצנתור עורקי הרגל, לקטיעת גפה או לכיסא גלגלים. וחלילה לא להביא עלי את זה. תחת זאת, פשוט להודות בפני עצמי שזהו זה. שהתנתקתי מתל אביב, שאני לא יכול יותר לבוא אליה. שכל ירידה אליה מסבה לי כאב ומתישה אותי עד כדי כך, שביום המחרת אינני יכול לעסוק בשום פעילות יצירתית או אינטלקטואלית, אלא בכביסה ובבישול ובניקיון בלבד.
אני אוהב את העיר הזאת. הרבה פינות מוכרות לי בה, הרבה בני אדם. די בזה שאסע ברחוב לילינבלום, ואראה מישהי כסופת תלתלים, שלמדה איתי בתיכון, חוצה את הכביש. די בזה שאכנס לשירותים בבית הקפה בלילינבלום 1, שפעם, לפני שני גלגולים, היה שלי.
אבל הגיע הזמן שלי להיפרד מן העיר בתוכי. היא חלק ממני, העברתי בה חיים שלמים, אבל היא כבר שייכת לעברי. פעם גרתי בה. פעם העברתי בה חיים. עכשיו אני גר במקום אהוב אחר, קטן ומבודד ומאופק, אבל מלא את המרחב, שמקדם את פניי בגל של צינה מבורכת ושל ריח עפר ועשב. עכשיו ביתי נטוע במקום הזה. ואני לא רוצה ללכת מכאן יותר.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
נ.ב.
קבעתי כבר תור אצל כירורג כלי דם, ואני בטיפול להפסקת עישון. גיסתי, המומחית ברפואה הודית, ממליצה על ריפוי בעלוקות. אנסה גם את זה.
מכירה היטב את התחושה הזאת שאתה מתאר, מקום שגרת בו והיית שייך אליו וחלק ממך קשור אליו וחלק אחר כבר לא… הרבה בריאות אילן ושיהיה רק טוב!