פחות מיממה אחרי שברחתי מן הבית ומן העיר לבית אחי במושב, עם בניי, חזרתי אליו אתמול אחר הצהריים. אמנם, בבית אחי, במושב בעמק חפר, הילדים נהנו מאוד, מן השקט, מהטרקטורים הרבים וחיות המשק שראו ובעיקר מן ההזדמנות לשחק ולקפוץ על איתן, אחיינם בן החמש-עשרה, שנהנה בביתו מן החופש הגדול, אוהבם מאוד ויודע איך להתמודד עם שני פעוטות שובבים.
אבל לי קשה השהות מחוץ לבית, מחוץ לעיר, מחוץ לשגרת חיי הברוכה. אני זקוק למקום שלי, לשקט שלי, דאגתי לכלבה, שנותרה בבית, בהשגחת השכנות, ורציתי לחזור אל חיי. ויותר מכל, אמרתי לעצמי בלבי, שאמנם, אני עלול להיכנס לחרדה, אבל שאינני מוכן לשנות את אורחות חיי או לשבור כליל את שגרת יומי, מפני שזוהי כניעה בפני החמאס, וזה בדיוק מה שהוא רוצה להשיג, בירי שהוא יורה על ישראל כולה, ובפרט על גוש דן.
טל, אחי, אמר לי כבר ביום שישי, בארוחת הערב המשפחתית, "מה, אתה מתרגש מכמה קפצונים שיירו עלינו?" באותו רגע הרגשתי שאינו מבין אותי, את חרדתי לילדיי הרכים. אבל כאשר שלח לי הודעת ס.מ.ס, שביתו פתוח בפניי בכל עת, הבנתי כי שגיתי. הוא הבין אותי היטב. הוא פשוט לא מוכן להיכנע ללחץ של החמאס.
וזה מה שהבנתי גם אני הבוקר.
כשהגעתי למעון, קצת אחרי שבע בבוקר, היו מיכאל ודניאל הילדים הראשונים שהגיעו אליו, מלבד ילדי הגננות. הגננת אמרה לי, שאתמול לא הגיע אף ילד לגן, והיום כנראה שיגיעו, אבל שהחל משעה 12.30, שעת ההירדמות שלהם במעון, האחריות להשארתם בו היא עלי, מפני שהגננות לא תורדנה את הילדים למקלט. הן תרדנה למקלט בעצמן – ותשארנה אותן לישון בכיתה.
כששמעתי את זה הזעזעתי. מה פתאום היא אומרת דבר כזה להורים, ועוד טוענת שזה באישור ההנהלה? לשם מה נפתח הגן, אם הגננות לא יכולות או לא מתכוונות להגן בו על הילדים? ומדוע אינן פורשות מראש את מיטותיהם, שהן מין אלונקות מתקפלות, קלות לנשיאה, בתוך המקלט? צלצלתי לאחת האימהות עמה אני בקשר. היא הסבירה לי שבמקלט אין מקום לכ-70 ילדים, כלל ילדי הגן, וגם לא כיף לשהות בו יותר מן הנחוץ. אבל היא משאירה את ילדיה בגן, אלא אם כן יתפתח משהו ואז תבוא לקחתם.
עשיתי כמוה. הלכתי לכושר. באמצע האימון קיבלתי ממנה ס.מ.ס, שחלקי רקטה נפלו בשכונה שהגן נמצא בה, ושהיא ממהרת לאסוף את ילדיה מן המעון. ברגע שראיתי את הודעתה הגבתי אוטומטית. נכנסתי למלתחה, הפשטתי מעלי את בגדי הספורט במטרה להתלבש ולרוץ לקחתם משם. אבל קודם החלטתי לצלצל לאבא שלי, להתייעץ בו. אבא אמר, שכדאי לשמור על שגרת חייהם של הילדים, ולמנוע מהם מתח מיותר. מוטב שאשאירם בגן, ואם יתפתח משהו, אני תמיד אוכל לאספם ממנו מיד אחרי ארוחת הצהריים, ב 12.30, בטרם יילכו לישון.
שמח וטוב לב המשכתי באימון הכושר. משם הלכתי ל'אספרסו בר,' שם התכוונתי לשבת לעבוד על הספר הבא שלי וגם לכתוב קצת. אכלתי ארוחת בוקר, אבל האווירה הייתה כל כך מתוחה, והיה כל כך חם, שהבנתי שמוטב שאחזור הביתה.
בבית ישבתי ועבדתי כשעתיים על מיון סצנות וחומרים של הספר הבא. ואז נשמעה האזעקה שוב.
לא רצתי מן הבית למקלט. לא חשתי צורך בכך. תחת זאת התיישבתי בפינה הכי בטוחה, בחדר האמצעי בבית. הרי אנחנו גרים בקומת קרקע בבניין של שלוש קומות, ופיקוד העורף מנחה במפורש את דיירי הקומות העליונות לרדת לקומת הקרקע. אם כך, ודאי שהחדר הכי פנימי בה הוא בטוח, יחסית לשאר הבניין, חשבתי לעצמי. ואז החלטתי: מהיום נישן שם שלושתנו. וכך, אם תהיה אזעקה באמצע הלילה, לא אצטרך לרוץ איתם למקלט של הילי, השכנה, או למקלט הציבורי במוזיאון גוטמן. אשאר איתם במיטה, בפינה בטוחה.
אחרי האזעקה אבא צלצל אלי והציע, שאלך בכל זאת לקחת את הילדים מן המעון הביתה, שיישנו צהריים בבית. אבל כשהגעתי למעון, הילה, המנהלת, סיפרה לי שאחד כבר ישן, שני יושב לפני הירדמות במיטתו, מיטותיהם סודרו מראש בפינה בטוחה בחדר, המרוחקת מחלונות הזכוכית, ומאושרת על ידי פיקוד העורף. למעשה, פיקוד העורף הוא זה שקבע, כי שתי הכיתות של התינוקות והפעוטון לא תרוצנה למקלט, אלא תתכנסנה ליד קירות בטוחים, כי למנוע פציעות ילדים במרוצתם אל המקלט.
כשסיפרתי לה מה אמרה לי הגננת השתוממה. "הגננות לא משאירות את הילדים לבדם ויורדות למקלט, מה פתאום," אמרה, "ובכלל, דע לך שאני כאן – יום חמישי הוא יום שבד"כ היא אינה נמצאת במעון – ואני האחרונה הנכנסת למרחב המוגן, אחרי שרצתי בין כיתה לכיתה."
אחרי שנודע לי מפי שאין לי בבית ממד או מקלט או מרחב מוגן המליצה לי להשאיר את הילדים בגן ולבוא לאספם ממנו רק אחר הצהריים.
וכך עשיתי.
אני לא יודע אם עשיתי בחוכמה אם לאו. אני יודע שעשיתי מה שלבי אמר לי לעשות. בדבר אחד אני בטוח – לא אתן יותר לחמאס את נצחונו, בדמות כניעה לחרדות שמעוררים הטילים שהוא שולח. שיילך החמאס לכל הרוחות. אני את חיי המשפחה שלנו אמשיך ככל האפשר. כמו שאתמול חזרנו הביתה, הלכנו לגלידה, לווטרינר, לפיצה ואז חזרה הביתה, כך אעשה גם היום. לילדים שלי מגיע יום מבורך, יום של ברכה, לא יום מבוהל.
ובעזרת השם, גם כל העסק הזה ייגמר עוד מעט, ונחזור לשגרת חיינו. אמן ואמן, כן יהי רצון מלפניך ה'.
