החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (108).
"עדנה, תגידי, מאיפה לוקחים כוח לחיים?"
זה מה שהתכוונתי לעשות הבוקר. להרים טלפון לעדנה מהדרך ולשאול אותה את השאלה הזאת, כי היא החברה הכי ותיקה שלי, ביקום וגם בחיי, ובטח יהיה לה משהו טוב וחכם או מנחם להגיד, כשכבר הייתי אחרי קפיצה לרופא המשפחה שלי בלי תור, והמתנה בהתאם, כי התנפח לי צד אחד של הלסת כתוצאה מדלקת, הנובעת מחיכוך לילי סמוי של לסתותיי זו בזו, ואחרי שעמדתי בתור בבית המרקחת של 'מכבי' כדי לקבל את התרופה לזה, ואחרי שירדתי לסניף התחתון של 'מכבי' כדי למשוך ממנו מרשם לתרופה לדניאל, שלא ניתן להפיקו דיגיטלית, ולכן רופא הילדים הותיר לי אותו בתיבה בכניסה, אצל השומר, אבל התיבה הייתה נעולה, לשומר לא היה מפתח, ולכן ביקשתי העתק מרשם מרופאת ילדים מחליפה שהייתה שם, אבל לא הייתה לה הרשאת הדפסה למדפסת בחדר הרופא, עד שלבסוף ביקשה ממישהי אחרת שתדפיס לה את המרשם, ואז נסעתי למוסך 'אלמוג', שנמצא ממש בקרבת 'רמי לוי', ביקשתי ממנו שימלא גז במזגן המכונית, ובאותה הזדמנות יבדוק מניין הוא דולף, ואז הלכתי ל'רמי לוי', וכשהגעתי לשם איציק ממוסך 'אלמוג' התקשר אלי כדי לומר לי ששכחתי להשאיר בידיו את מפתחות הרכב, אז אמרתי לו שזה יחכה עד שאסיים את הקנייה, ועשיתי קנייה, ואז סחבתי ארבעה סלים כבדים מ'רמי לוי' למוסך 'אלמוג', וכשבאתי לשם איציק לא מצא שום עקבות מן הגז הצבוע בזרחן שהזרים למכונית בעונה הקודמת, אז הוא הזרים אליה גז עם זרחן מחדש, והציע שאבוא עם הרכב במהלך השבוע, ואותיר אותו ללילה אצלו, כדי שיבדוק עם חיישן מיוחד, 'מגלה מוקשים' הוא קורא לו, מניין בדיוק דולף גז המזגן מן הרכב, ואם יש טעם לתקן זאת בכלל, או שמא, אולי, אני רוצה למכור את הרכב.
אז אמרתי לו שאינני יכול למכור את הרכב, מפני שאני עצמאי, ואינני יכול לעמוד בתשלומי ליסינג על רכב חדש, אף על פי שהייתי מאוד רוצה בזה, ולכן אצטרך לתקן את המזגן, אם עלות התיקון מועטה, או פשוט למלא פעמיים בעונה גז ברכב, והוא חייך ואמר שוב שאם ארצה בכל זאת למכור את הרכב אגיד לו, כי יש לו מי שיקנה, ונסעתי משם ל'ביג' כדי לקנות לילדים חולצות טריקו לבנות, שלא תחסרנה להן כאלה בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כי בטקס יום השואה הלכו עם חולצות אפורות, כי הלבנות הקודמות היו מלאות בכתמים, וגם נכנסתי לסופר-פארם, שם חיכיתי המון זמן, רק כדי שהרוקחת תסביר לי, שאת התרופה לדניאל צריך להכין, ומכיוון שהיום יום שישי, היא תהיה מוכנה ביום שני, ולקחה ממני את מספר הטלפון הנייד כדי להודיע לי מתי אפשר לבוא לקחת.
ואז נסעתי הביתה, ובדרך עצרתי אצל כימו בדיר אל אסד, כדי לקנות לילדים שלוקים ושטוחים וארטיק קרח במקום ארטיק שוקולד סלמונלה ולי גלידה בלי סוכר וגם עוף חתוך בלי עור לשבת, ובדרך אמרתי לעצמי, אל אלוהים, הרי רצית להתקשר לעדנה, ולשאול אותה מאיפה לוקחים כוח לחיים, ולא התקשרת. נו טוב, אז את הקרעכץ הארוך הזה כבר תכתוב כפוסט במקום לבלבל לעדנה את המוח בערב שישי.
וכשנכנסתי לחדרי, אחרי סידור כל המצרכים, ופתחתי את הטוויטר, וראיתי מה קורה הבוקר בפוליטיקה, עם הטור של ברנע על בנט ועם ההתייעצות של בנט בנוגע לפשיעה ברחוב הערבי דווקא עם שני ארגוני מתנחלים, ושמעתי את האיומים של פוטין, וחשבתי על חבר שלי מהמחאה, שאתמול בלילה חלק אתנו סיפור איך הוא ואחותו נאנסו בילדותם על ידי אותה כנופיית נערים במריופול, מה אני אגיד לכם, אני באמת לא יודע מאיפה אנחנו לוקחים כוח לחיים.
חוץ מהחיים עצמם כמובן. מהתשוקה לחיים.
שזה משהו שאני חייב להנחיל לבניי. המחויבות לחיים, התשוקה לחיים, קדושת החיים.
וזהו זה, בעצם.
שבת שלום לכולכםן.
