אמש צפיתי, כמו רבים אחרים, בחצי הגמר הראשון של אירוויזיון 2019, בבית שלי, בתובל. הקפדתי גם להוריד את יישום האירוויזיון ולהצביע למשתתפים, עד ששיחת טלפון עם אחותי הקטנה ניתקה אותי מן המסך.
כשסיימנו לשוחח כבר הלכתי לישון. את תוצאות ההצבעה אמש ראיתי רק הבוקר. ואז התבוננתי בעצמי, ואמרתי בלבי, אל אלוהים, איזו תהפוכה גמורה עברו חיי, כמה מיילים עברתי.
בשנת 1999 הייתי בעל משרד יחסי ציבור בתחומי התרבות מן הגדולים בארץ. עשיתי יחסי ציבור לכול פסטיבל גדול בישראל, ולרוב ערוצי הטלוויזיה. שיא עבודתי היה הטיפול ביחסי הציבור של אירוויזיון 1999, מול עמיתה שהפכה לחברה יקרה, לינדה ריבקינד, אז בלשכת העיתונות הממשלתית.
לינדה ואני, יחד עם צוות המשרד הגדול שלי, שכלל אז עובדים ועובדות בכול שפות תבל, אירחנו את אלפי העיתונאים הזרים שהגיעו לישראל, את משלחות האירוויזיון, קיימנו את מסיבות העיתונאים של כול משלחת ואת סיקור החזרות לפני הגמר. האינטרנט אז עוד היה בראשיתו. לא היו רשתות חברתיות כמו פייסבוק. את חדשות האירוויזיון, ובהן רסיסי מידע על המשלחות, העברנו בפקס ובאי-מייל.
כעת, מקץ עשרים שנים, מצאתי את עצמי יושב מול מסך הטלוויזיה בביתי, על פסגת ההר בתובל, מתבונן בחצי הגמר, מעניק ניקוד למבצעים, ומודה בלבי על כך שאינני שם, בתוך הווייב המטורף הזה של האירוויזיון, שארומה הומו ארוטית עזה עולה ממנו, אבל אני אז לא נהניתי ממנה, בהיותי כה שקוע בעבודה.
אני כול כך שקוע בתוך עולמי, שהבוקר גם אירע לי מקרה שלימד אותי לקח.
כאשר יצאנו מן הבית אל תחנת ההיסעים הסמוכה, הכלבה ברחה מבעד לדלת הפתוחה. נטלתי איתי את הרצועה אל התחנה. מיכאל תפס בה, ואני קשרתי אותה אל מעקה התחנה, כדי שלא תקפוץ על רכב ההיסעים.
המיניבוס הגיע בזמן, הילדים עלו עליו, אני, ככול הורה אחר בישוב, עליתי אחריהם, כדי לוודא שהם חגורים בחגורות הבטיחות, ולנשק אותם ולברכם ליום טוב.
ירדתי מן המיניבוס, נפרדתי לשלום מן ההורים האחרים בתחנה, ופשוט חזרתי הביתה. לא שם לב שרונה נותרה קשורה, בחום הכבד ששרר הבוקר, אל הגדר של תחנת ההסעה.
התיישבתי בחצר, כתבתי פרק שלם בספר הבא שלי, אחרי כן התעכבתי בבית כדי לקפל כביסה, שאבא לא יצטרך לעשות את זה כשיגיע אלינו היום, ואז גם בשכפול שני שירים לסדנת השירה שלי ברמת הגולן.
כבר כמעט עמדתי לצאת מן הבית, שעה שקלטתי לפתע, שרונה איננה.
ואז תפסתי מה קרה.
מיהרתי אל תחנת ההיסעים. הרצועה של רונה והקולר שלה היו קשורים לגדר. אך הכלבה לא הייתה שם.
קראתי בשמה, אך היא לא רצה אלי כדרכה.
שבתי הביתה, ומקץ כמה דקות הופיעה בדלת החצר האחורית, מכשכשת בזנבה.
הכלבה החכמה הזאת הבינה ששכחתי אותה קשורה לגדר, ופשוט חילצה את ראשה, אלוהים יודע איך, מן הקולר שלה, והצילה עצמה מכוויות קשות ברגליה מן האספלט החם או מהתייבשות כללית.
התנצלתי בפניה בקול, ואחרי כן, כול הדרך לרמת הגולן, חשבתי על כך, שזה בדיוק מה שקורה להורים ששוכחים את ילדיהם במכונית. הם שקועים בדבר-מה אחר, כמוני, בשעה שאני מתכנן שעת כתיבה, ואינם זוכרים דבר מכול מה שמסביבם.
זו הפעם הראשונה שהבנתי בה איך קורה אסון כזה. ועד כמה ההשתקעות בעולמך הפנימי, במחשבותיך, עלולה, לעתים, להיגמר רע.
בסופו של דבר מדובר, כנראה, במציאת איזונים בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני. במטוטלת הזאת נעים כול חיי. כיום אני נמצא בתקופה, שבה יותר מכול אני כמה להשתקע בתוך תוכי, בביתי, בכתיבה שלי. לא להגיח החוצה אלא מתוך הכרח.
ולכן גם כתבתי אתמול, יחד עם תלמידיי, שעה שהטלתי עליהם לכתוב סיפור על משאלת לב שהתגשמה, על אלוש, בעלי. גבר צעיר ומושך, שבוחר לחיות אתי ועם ילדי את חייו, ומפרנס את כולנו, מתוך רצון ברור שאממש את תכלית חיי ככותב. הבקשה היחידה שלו היא ארוחה חמה ממיטב תבשיליי.
כנראה שבאמת הגיע הזמן לבן זוג. צעיר, מושך ועשיר. אז אם אתם שומעים על אחד כזה, שירצה לחיות עם מבוגר כמוני, ושני בניו, תודיעו.
לרגע חלפה במוחי השבוע לחזור לתחום יחסי הציבור. אפילו חשבתי להציע את עצמי למשרת דובר צה"ל, שהתפנתה לפתע. עשיתי זאת היטב בעבר, לגופים ממשלתיים ולעמותת וגם לגופים פרטיים. אני יודע את המקצוע, אוהב אותו וטוב בו. זה עניין של ימים ספורים בעבורי לשוב אליו במלוא העוצמה.
אבל זה בחוץ, בעולם. והמטוטלת שלי אומרת לי עכשיו לך פנימה, פנימה. השתדל לשהות כמה שיותר ליד שולחן הכתיבה. כתוב את הספר הזה, ואת הבאים אחריו. מזה תבוא פרנסתך.
אבל בינתיים צריך לשרוד, לחיות.
ובשביל זה צריך שגריר של אהבה. אחד שחי בחוץ, ושב הביתה פנימה.
בשביל זה צריך את אלוש. בן זוג צעיר ומושך ונדיב לב, היודע את טבעה של האהבה.
לילה טוב.
