תודעת שגשוג

הדף היומי (295). לחגוג את העושר.

     אחד הפסוקים הכי מתסכלים מספר קהלת אומר " יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ." ההשקפה החבויה מתחת לפסוק זה היא, שלעתים עושר מביא עמו צרות, לא שמחה, חולי, לא בריאות. היא מתקשרת לפסוק אחר בקהלת, לפיו " מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן." כלומר, המעט מחזיק את המרובה, ואילו השפע יש בו נדודי שינה, צער עולמים.

     ההשקפה הזאת, לפיה מוטב לאדם להצטנע, לרסן את הופעתו בעולם, לא להחצין כלפי זולתו את הריבוי, את העושר ואת השפע שחייו מבורכים בהם, תמיד הכעיסה אותי. אמנם, בתוכי אני אדם צנוע, לא מתהדר בדבר. אינני מסוגל להתמודד עם גילויי הערצה כלפיי, ואם מישהו מעז להטיח בי שאני עשיר, או 'פריבלג,' כמאמר הימים האלה, אני מסב את גווי לאחור בתימהון, אולי מדברים על מישהו אחר.

     אבל מעולם לא הייתי מסוגל להבין, לקבל או להחיל על עצמי גבולות, בייחוד כאשר הם באים לרסן, לדחוק את השפע, את היצירתיות, להעמיד פנים של מעט במקום שיש בו שפע, של דלות החומר במקום שהחומר מתפקע על גדותיו. זו הסיבה בשלה התפיסה שטוותה שרה ברייטברג-סמל בנוגע לאמנות הישראלית המודרנית, 'דלות החומר,' כול כך טלטלה אותי, זו הסיבה בשלה לא יכולתי לקבל את המאבק של נתן זך, אורי ברנשטיין, ואחרי כן אהרן שבתאי, חזי לסקלי ואחרים בדימוי ובמטפורה, כאילו הם פירותיה המגונים של הסובייקטיביות, האמורים להיכנע, להידחק או להיעלם מפני איזו תפיסה או קליטה 'אובייקטיבית' של העולם, כאילו יש כזו או כזה בנמצא.

     את כול חיי ויצירתי אני חי בפתחון לב ודעת מלא. כאשר התחלתי לכתוב, כתבתי שירה וסיפורת ומחזות ומאמרים. די מהר קיצצו לי את הכנפיים. יוסי קריים ז"ל אמר לי, שיפרסם את שיריי, אך לא את סיפוריי הקצרים, 'כי אתה מחקה מה שמלמדים אתכם בתיכון בסיפורת,' וכתוצאה מכך לא כתבתי סיפורת עד שנות הארבעים של חיי, המורה לדרמה שלי מהתיכון אמר לי שהמחזה שכתבתי הוא מחזה ביכורים, ועד היום אינו יודע, כי בשל כך חדלתי כליל מכתיבת מחזות עד שנות הארבעים של חיי. כתוצאה מכך, במשך שנים רבות הכרתי את עצמי רק כמשורר וכמבקר שירה.

     לשמחתי הגדולה, באו הרומנים הראשונים שלי, 'רק אתה' ו'שדלץ,' וסדקו קצת את המחסום הזה, ואז 'מעשה בטבעת' פרץ אותו כליל. מאז אני יודע שאני יכול, אוהב ורוצה לכתוב בכול ז'אנר, כול יום וכמה שיותר. אני מוכרח לכתוב ונהנה מזה. זוהי תכלית חיי.

     כך אירע גם בחיי המקצועיים. התחלתי את דרכי כסגן עורך הספרות של 'על המשמר' וכמרצה זוטר באוניברסיטת תל אביב ובסמינר הקיבוצים. כאשר סגרו את 'על המשמר', משגה פטלי שאני מצר עליו עד היום, התמניתי לדובר 'הקאמרי' ובזה חציתי את הקווים בין עיתונות לבין דוברות. כבר אז תמהו רבים, האם אילן שיינפלד המשורר הוא גם אילן שיינפלד הדובר. אנשים התקשו לקבל אפשרות כזאת בכלל. על אחת כמה וכמה התרחבה התמיהה כאשר פתחתי משרד יחסי ציבור בן שנים עשר עובדות ועובדים, ואחריו גם הוצאה לאור, חנות ספרים ובית קפה. זה נראה לאנשים פשוט בלתי אפשרי.

     אבל האמת היא, שזו הייתה התקופה שבה מיציתי את מרב יכולותיי, בתחומים שונים, ובהנאה שלמה.

     מאז חלפו שנים. בעשור האחרון שיקעתי את מרב כוחותיי בהולדת בניי וגידולם. כאשר החלטתי להביא את ילדיי לעולם, חששתי כי הולדתם תפגע ביצירתי. מקץ עשור אני שמח לגלות את היפוכו של דבר. במהלך השנים האלה כתבתי את 'אשת הפיראט היהודי' ואת 'הנזיר היהודי,' שיראה תכף אור, ואני כבר כותב את הרומן הבא. כתבתי גם המון שירה, אותה כינסתי בטרילוגיה הקודמת, בשנת 2017, וכעת בטרילוגיה החדשה. כתבתי גם כמה ספרי ילדים, מתוכם אוציא לאור כעת את 'הספר של מיכאל ושל דניאל,' סיפור הפונדקאות שלנו. כעת, שבניי כבר בני תשע ומחצה, ואנו גרים בישוב קהילתי חם ותומך, אני גם חש כי כוחותיי שבים אלי במלואם.

     אנשים שנועצתי בהם אמרו כולם. אל תוציא לאור את כול חמשת הספרים בבת-אחת. אין בזה היגיון שיווקי. הוצא אותם לאור בהפרש של כמה חודשים ספר ממשנהו. תן לקהל, לתקשורת ולביקורת לעסוק בכול פעם בספר אחד. שני מבקרי שירה גם כתבו על הטרילוגיה הקודמת, שמוטב היה לו הייתי מוציא לאור כול ספר בפני עצמו. אחד מהם אפילו טען נגד קלות הכתיבה שלי. קראתי בדבריו בחיוך מר. הבחור הוציא לאור רק שני ספרי שירה כול חייו, הפך ממשורר לעורך ולמבקר שירה, וטוען כנגדי על השפע שלי.

     שיקפוץ לי, אמרתי לעצמי. שיקפצו לי כולם. אני יודע משהו או שניים על ניהול משק של שפע. השפע הוא מתת האל, כוחות השפיעה המתמידים של האלוהות המקיימת את היקום, והוא מצוי כול העת ופועם כול העת בכול אחד ואחת מאתנו. האצילות מעם בורא עולם היא מתמדת, כמו פעימות חיים, כמו הלמות הלב.

     כאשר אתה עוצר את השפע שבך מלשפוע, בשל בושה, חשש, ענווה מדומה, פדנטיות יתר, צנזורה עצמית ועוד, אתה שוקע בפסיביות, באפס תנועה. מביאות איתן עצבות, דיכאון, משבר וחולי. ואילו כאשר אתה מברך על השפע הבוקע ממך, שמח לחלוק אותו עם העולם, אתה זוכה בשמחה ובהארה, בבריאות, באריכות ימים וביופי.

     אני בוחר בשפע.

     ומכיוון שאין איש יודע את תוחלת חייו, גם החלטתי, כי בשנים הקרובות, אוציא לאור מדי שנה כמה שיותר ספרים מבין הספרים החבויים בארכיוני. ספרי הדרכה ועיון, ילדים וסיפורת. תפקידו של סופר הוא לכתוב, לשחרר מתחת ידיו את יצירתו ולזמן לה מגע עם העולם, עמכםן, הקוראים והקוראות. לא לדגור על יצירתו במחשכים.

     וזה גם מה שאני מלמד את תלמידיי. לכתוב הרבה, לברך על השפע – ולברוא לו נתיבים אל אורו של עולם.

     לכן, עד החגים או עד מעט אחריהם יראו אור בו-זמנית חמשה ספרים חדשים משלי. 'הנזיר היהודי', 'סיור כתובות', 'עמלק', 'יודע כיליונו' ו'הספר של מיכאל ושל דניאל.' ואחריהם אתחיל לעבוד על ספר ההורות שלי, 'אבא קומתיים,' על ספר מאמריי, על שני קבצי סיפוריי ועל כרך המחזות והתסריטים שלי.

     אני אעשה את המוטל עלי, ואתםן תעשו את המוטל עליכםן. בחנויות האינטרנט או בחנויות הספרים בערים, אתםן תבחרו מה ברצונכםן לקרוא, במה תמצאו ותהדהדו את נפשותיכם ואת יופייכםן שלכםן.

     וכך יהיה מחננו שלם😊

     ערב טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button