תערובת של יידישקייט, שמאלץ ציוני, ועוד כמה דברים.

השבוע חרגתי ממנהגי. במקום לנקות בעצמי את הבית ביום חמישי (אתמול), החלטתי להביא הנה עוזרת. ולא אחת אלא שתיים, שתי אחיות מכפר סמוך, העובדות בבית מולי. ידעתי שיהיה עלי להקדיש את זמני לשכתוב הספר שלי, שאסור לי להפסיק את תהליך השכתוב באמצע, ושעלי לשמור על המיקוד שלי.
אתמול עוד אמרתי לעצמי, אולי אתקשר לוודא שהן אכן מגיעות. אבל אז הרגעתי את עצמי. הלא אמן התקשרה אלי רק יום מקודם לכן, ניהלה אתי משא ומתן על אופן העבודה ועל שכרן. ודאי שתגענה.
הבוקר הרמתי הכול למעלה, הילדים יצאו לצהרון, ואני חיכיתי להן עד בוש. בדרך כלל אני יורד לקניות כבר בשמונה בבוקר. מכיוון שקבעתי אתן לשמונה וחצי, חיכיתי עד תשע. רק אז התקשרתי לאחת מהן.
"מה, אחותי לא דיברה אתך? דוד שלנו נפטר אתמול. לא סתם דוד. דוד שגר איתה בבית."
"לא, היא לא דיברה אתי, ואני לא ניקיתי את הבית לשבת וחיכיתי לכן. זה לא בסדר."
"טוב, אני ילדתי רק לפני חודש," הפתיעה אותי האחות, "תן לי עשר דקות אני אדבר אתה."
"לא תודה," השבתי לה, כעוס, "אני יורד לכרמיאל."
נסעתי לכרמיאל, ערכתי קניות, בדרך הביתה התקשרתי לחברתי מרסלה, וסיפרתי לה על זה.
"רגע, הרווחת את יום האתמול," היא אמרה, "סיימת את העבודה על הספר?"
"כן."
"אם ככה הרווחת," היא צחקה, "עכשיו לך ונקה רק את המינימום. ממילא חורף, והילדים ייכנסו הביתה עם בוץ."
אז ניקיתי. ומכיוון שהתכוונתי שעוזרות הבית החדשות תעשינה ניקיון יסודי בבית, עשיתי זאת בעצמי.
וכדי שלא להשתגע משיעמום ויגיעה, הדלקתי את הרדיו. על גלי צה"ל.
ואז שמעתי את סיוון רהב-מאיר ובעלה, ידידיה מאיר, בתכניתם, שהם משדרים כעת מארצות הברית, שם הם עושים בשליחות ארגון המזרחי העולמי.
תערובת כזו של מלל ירוד, מין להג קטנות יהודי מעורבב בצחקקנות, באמירות שלעולם אינן נאמרות עד תום, רק בחצי אמירה מלוטפת בשחוק בלתי מתחייב, כבר מזמן לא שמעתי.
למשל, סיוון סיפרה שהוזמנה שנה מראש לאיזה כנס, ומעט לפני קיומו התקשרה אליה המארגנת, ובדחילו ורחימו ביקשה ממנה להזיז את משבצת הזמן שלה, מפני שנשיא ארה"ב מגיע לנאום בו. סיוון הסכימה, נסעה לכנס, פגשה את מרים אדלסון, שהיא ובעלה מימנו אותו. אדלסון עלתה לנאום, הזכירה את שמו של טראמפ כמי שעתיד תיכף לעלות לבמה, ואז, עוד בטרם פצחה בנאום שיקרא לו אל הביתה, הנשיא עלה עליה.
אדלסון נבוכה, אמרה לו שעוד לא הספיקה לומר עליו דבר מכול מה שהכינה לומר, ואז הנשיא ביקש ממנה שתמשיך, ועמד וחיכה בסבלנות על הבמה עד שסיימה את דבריה.
או קיי.
נו, אז מה?
שום דבר. חוץ מזה שסיוון פגשה את מרים אדלסון ושסיוון פינתה את משבצת הזמן שלה בכנס לדונלד טראמפ.
כול התכנית הורכבה מאנקדוטות כאלה. למשל, שפגשו ישראלים, שחשוב להם מאוד לארגן את זהותם כישראלים בארה"ב. שהם לא נפולת של נמושות ולא יורדים. סבבה. ומה ייחודם? ומתי נזכה לשמוע ממאורות הרדיו, סיוון וידידיה, איזו אמירה משמעותית על אודותיהם? לא נזכה. די לבני הזוג הללו בחצי אמירה.
עכשיו ראו, אין לי שום דבר אישי נגד סיוון וידידיה. אינני מכיר אותם. למען האמת, אני די בטוח שהם אנשים מקסימים וחביבים בדרכם. אבל לתת להם שעה שלמה, בפריים טיים, יום שישי, 12.00 בצהריים, בשביל הלהג הבלתי מתחייב הזה?
עם כתיבת הדברים האלה, חשבתי על יום שישי בגלי צה"ל. פתאום קלטתי, שרוב היום עשוי מטורים אישיים. יואב גינאי ומולי שפירא הנפלאים, בתחום התרבות, אודליה קורן ונתן דטנר המשעשעים, אלכס אנסקי, שיש בו עירוב מיוחד של יגון ומתק, שמעון פרנס ואורלי מורג ועוד. אבל אם יש למפקד גל"צ רצון ברצועת שידור מן הציבור הדתי לאומי, מדוע שלא יפנה לא/נשים חדים ומרתקים יותר – יעל משאלי, חווה פנחס כהן, אליעז כהן, בכל סרלואי, מירון איזקסון, כול חבורת "משיב הרוח"? כול הא/נשים האלה הם אנשי ספרות ותרבות, אנשים מעורבים/ות עד לשד עצמותיהם/ן בחברה הישראלית ובתרבות העברית. מדוע שלא ייתן להם את רצועת השידור המרכזית הזאת?
את הבית ניקיתי בכול זאת. ביסודיות. כשהילדים הגיעו הביתה, דניאל פרץ בבכי מר, שנמשך כשעה, כאשר גילה שקניתי למיכאל משענת חדשה לכינור, תחת זאת שנשברה לו, ועמוד תווים, ואילו לו שכחתי לקנות את ארבעת השפתונים נגד יובש, שביקש ממני ערב מקודם לכן.
נטלתי אותו לזרועותיי, וישבנו מחובקים כמעט שעה על כורסת הטלוויזיה, בשעה שהוא געה בבכי. ואז מיכאל סיפר לי מה עומד מאחורי סיפור השפתונים. דניאל נסחט באיומים בבית הספר, על ידי כמה בנות, שאם לא יקנה להן את השפתונים האלה, יטפלו עליו כול מיני האשמות סרק מול הצוות החינוכי בבית הספר.
כששמעתי את זה הזדעזעתי מאד. הסברתי לילדים מה משמעותה של סחיטה כזו, הפצרתי בהם תמיד לספר לי על דברים כאלה, וחיזקתי אותם ככול יכולתי.
בשתיים בצהריים של יום שישי, ישבתי וכתבתי מכתב מפורט לצוות בית הספר. ובזה הסתיימה רק מחציתו של יום. בצדו האחר, אחרי מנוחת הצהריים שלי, מיכאל מעד במדרגות ונחבל ברגלו ובכה, אחרי שנרגע הוא הציק לדניאל, כיוון אליו רובה חיצים מספוג, עד שזה פרץ שוב בבכי, וכשאני התערבתי, כדי שדניאל לא ייכנס שוב למצב רוח רע, מיכאל כעס עלי, ונרגע למחצה רק כשהצעתי לו להדליק נרות שבת ולחתוך חציל לקוביות. ואחרי כן ראינו יחד את חציה הראשון של מהדורת החדשות בטלוויזיה, עד שהחלו שוב להשתולל ואז שלחתי אותם למיטותיהם.
ויהי בוקר ויהיה לילה, יום שבת.
אין לי מושג מניין אני לוקח כוחות לזה. אבל עכשיו אשב לבדוק עבודות של תלמידיי ולהכין מערך שיעור לשבוע הבא.
שבת שלום.