החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (177).
בשבוע שעבר שלחתי בטעות הודעה על קמפיין ההדסטארט לספר-הילדים החדש שלי, "סיפור של מיכאל ושל דניאל", למישהי חשובה בחיי, שאני מחשיב את דעתה בעניינים שונים ורבים, אך לא רציתי לערב אותה בהחלטתי לצאת אל הציבור עם הספר הזה. ידעתי שתתנגד לזה. ואמנם, מקץ כמה שעות קיבלתי ממנה הודעה, בה ביקשה ממני להמתין עם המשך הקמפיין, כדי לחשוב האם לא כדאי שאשנה את שמות הדמויות בספר ובקמפיין.
כתבתי לה נחרצות: הספר יראה אור במתכונתו. לא אשנה בו דבר.
אחרי כן, כשהבנתי ששלחתי אליה את ההודעה הזאת בכלל בטעות, הסברתי לה זאת.
מאז נולדו בניי, ועמם נולדה כתיבתי עליהם, אני מתמודד ללא הרף עם לחצים מצד אנשי מקצוע ובני משפחה להימנע מכתיבה על הילדים. הלחצים האלה באים לידי ביטוי בכל מטווחי קשת התגובות. משיחות נפש, דרך בקשות ותחינות, וכלה באיומים, שכתיבתי על הילדים תביא לפגיעה בהם מצד חבריהם, לפגיעה ביחסים בינינו ואפילו לניתוק מצידם.
זו הסיבה, שבשנים האחרונות חדלתי כמעט בכלל מכתיבה על הילדים בבלוג שלי, ועברתי לכתיבה על מלאכת הכתיבה ועל פוליטיקה. באופן מודע לחלוטין הפחתתי את המינון של פוסטים על הילדים, על תהליכים שאנו עוברים ועל התמודדויות שונות שלנו, במטרה לשמור על פרטיותם.
ואז הגיעו לחצים חדשים. לחדול לצלם אותם. לא לחשוף אותם לציבור. להיזהר מפדופילים ושאר מיני סוטים ואנשים בעלי כוונות רעות. ובשל כך, מצד אחד החרפתי את האזהרות שלי לילדיי, לא להסתובב לבד בלילות, אפילו לא בישוב, לא לדבר עם זרים, גם לא באינטרנט, לדווח לי על כל התחברות חדשה שלהם עם עוקב או עוקבת, או חבר למשחק. ומצד שני, הבנתי שהלחצים האלה לעולם לא ייפסקו. מפני שכול דורשי טובתנו, ואני מכנה את כולם כך בלא שמץ של ציניות, לא מבינים דבר אחד – מה זה להיות אב יחידני, שחייו התהפכו (לטובה כמובן) בזכות המעשה הגדול של בוא ילדיו לעולם, מהי משמעות הדבר להיות סופר ואב לילדים, ומהי המשמעות של היותם בנים של סופר.
האם אני בכלל יכול להימנע מכתיבה על הפונדקאות, על הולדת בניי ועל גידולם, ועל העשור שעבר עלינו מאז באו לעולם? הרי העשור הזה שינה אותי כליל כאדם. ההורות היחידנית למיכאל ולדניאל היא בית ספר בעבורי, בכול רמה של חיי. רגשית, נפשית, פיסית. הם מצמיחים אותי ממש כשם שאני מגדל ומטפח אותם.
כסופר, אני משתמש בכול מרחבי חיי לכתיבה. מדי יום אני ניגש אל דוכן הכתיבה עם מה שאני מרגיש, בליבי, בנפשי ובגופי, ברגע הכתיבה, וממנו אני עובר לדמויותיי. אם אני חווה חוויה קשה, היא עוברת לדמויותיי, אם אני חווה קורת רוח, היא עוברת לדמויותיי, וגם סצנות ועניינים שונים ביני לבין ילדיי עוברים לדמויות שאני כותב.
כאשר זה מועבר לדמויות אחרות, בזמנים ובמרחבים אחרים, זה כמובן עובר מה שאני קורא לו 'התמרה.' הפרטים הספציפיים של הזמן והמרחב, הלוקיישן והדמויות משתנים. אבל המהות הרגשית נותרת.
אבל כאשר אני כותב ספר-ילדים על פונדקאות, את סיפור בואם לעולם של בניי, אינני יכול לכתוב אותו על דמויות אחרות. יתר על כן, מלכתחילה כתבתי אותו בעבור בניי, כסיפור שיבאר להם את מוצאם וייתן להם קרקע לבנות עליה את זהותם. וכאשר הבנתי שעלי להוציאו לאור ברבים, ההחלטה הקשה הראשונה הייתה לוותר על צילומים, לחפש מאייר.ת.
ההחלטה לוותר על צילומים נבעה קודם כול מאילוץ משפטי. התחייבתי לא לפרסם את תמונות התורמת והפונדקאית. בתחילה חשבתי להישאר עם כול השאר, אבל הבנתי שזה עלול להביך את בניי בעתיד, תמונותיהם ברחם, באולטרא סאונד, ואז באינקובטור, והתחלתי לחפש מאייר.ת, שיידעו להפוך את הסיפור האישי הזה, בשמותינו, לסיפור שמתאים לכלל ילדי ישראל.
בעשור הזה עברתי הרבה מאיירים ומאיירות, מוכשרים מאד. אבל משהו בעבודה עימם לא היה נכון לי. הרגשתי שאני מקבל קריקטורה שלנו, שאינני שלם אתה. רק כאשר פגשתי את ליאורה גרוסמן ושותפתה להקמה ולניהול של בית הספר למאיירים, אפרת, והן עברו אתי על קטלוג התלמידים והתלמידות שלהם, וראיתי את עבודותיה של נתי אקסלרוד, נדלקתי. וכשקיבלתי ממנה את איור האווירה, איור הדוגמה לספר, ידעתי שהיא האדם הנכון.
ורק אז יכולנו לצאת לדרך עם פרויקט מימון ההמונים לספר הילדים החדש.
זה לקח לי למעלה מעשור. בדרך, גם הייתי חייב לבקש מבניי את הסכמתם הן לפרסום הספר, הן לקמפיין והן לשיתופם בו. זה היה כרוך בדיאלוג. לא חלילה בהכרחה. ודאי, ילדים בני עשר אינם יכולים לדעת אילו השפעות עשויות להיות לספר כזה על חייהם. אבל אני יודע. ואני גם יודע, שזה בדיוק מה שאני רוצה – שבשום מקום, ובשום זמן בעולם, הם לא יתביישו במוצאם, באביהם או באורח שבאו בו לעולם. שתמיד, אבל תמיד, יידעו שרציתי בהם, שנתתי להם את כול-כולי, בלי שִׁיוּר, בלי להחסיר מהם דבר, במסירות מוחלטת להם ולצרכיהם. ולכן, שאף פעם לא יתנו לאף אחד או אחת ללעוג להם על כך שאין להם אימא, רק אבא, או שאבא שלהם הומו, או סופר, או זקן.
אינני תמים. כתבתי עשרות ספרים ומאות יצירות. יש בהם ארוטיקה ואבדן, אהבה ואינטימיות הומו ארוטית, אמירות פוליטיות חריפות ועוד. הדברים שכתבתי ופרסמתי בהחלט עלולים לשמש בעתיד אנשים לנופף בהם מולם ולומר להם איזה אבא הומו, סמולני, פשיסט, חרדתי או השד יודע מה יש לכם. אני מניח גם, שככל שיחלפו השנים והם יקראו עוד ועוד, יהיו להם שאלות, גם קשיים, ויהיה עלי להתמודד עם כול אחת ואחד מהם. ביושר, בכנות, באומץ, כמו שחייתי את חיי וכמו שאני כותב. כמו שאני מקווה שילמדו להיות ולחיות כבני אדם.
זה לא הולך להיות קל. לא להם ולא לי. לא קל להיות הבנים שלי, בכול הנוגע לנוכחותי הספרותית והציבורית. אבל אני כבר הבנתי שהבנים הם לא הרחבת האגו שלי, שהם בני אדם עצמאיים בפני עצמם, וכך אני גם מגדל אותם. לאוטונומיה, ולהיפרדות ילדית ממני.
אבל הם לפחות יידעו דבר אחד. אני לא אעזוב אותם לעולם, מלבד מה שכרוך בדרך הטבע, ולא אכחד להם. תמיד אדבר אתם בגילוי לב, באופן התואם את גילם בכל זמן, ואתמוך בהם בדרכם, גם כאשר יצטרכו להתמודד עם תוצאות מעשיי וכתיבתי בעולם, ודאי עם תוצאות מעשיהם.
אם יש משהו שהכי חשוב לי להנחיל להם זה תמיד לבדוק גבולות, לעולם לא לקדש מסורות או דעות קדומות, אף פעם לא לקבל שום דבר כמובן מאליו – ותמיד, אבל תמיד, לשמוח במי שהם, לבטוח בעצמם ובזכותם לחיות בדרכם, כול עוד אינם פוגעים בזולת.
ולכן, ספר-הילדים החדש שלי, "הסיפור של מיכאל ושל דניאל," לא יכול להיות סיפור של אף אבא ובנים אחרים, של אף משפחה אחרת. הוא יכול להיות רק הסיפור שלנו, אבל לשמש כמודל לסיפורים של המון משפחות נפלאות נוספות בישראל.
זהו.
פרקתי את זה מן הנשמה. מן הלב.
עכשיו היכנסו ותמכו בפרויקט הזה. אני חייב להשיג את המימון הדרוש להגשמתו, ובלעדי תמיכתכםן זה לא יקרה.
תודה ולילה טוב. וגם שבת שלום.
