היום אחר הצהריים, בכיכר החדשה של שדרות רוטשילד 1, כשמיכאל רץ בחדווה אחר שקית ניילון שהתעופפה ברוח החזקה, הנוצרת בין המגדלים שנבנו שם, בעוד דניאל מיד רץ אחריו, ואבא שלי ואני מביטים בהם, ידעתי שבאמת טוב להם, שהחופש הגדול הלא מתוכנן שלנו מתנהל בדיוק כפי שהוא אמור להתנהל – בחדווה, בלי מאמץ ובכיף גדול לכולנו.
"תראה איזה ילדים נהדרים," אמרתי לאבא שלי, "ממציאים לעצמם משחקים."
"בטח שהם נהדרים," אישר אבא שלי.
רגע אחרי כן מיכאל שם את שקית הניילון על ראשו ואני פרצתי בזעקה, שגרמה לו מיד להסירה מעליו, בפנים מבוהלים.
"מיכאל, זה אסור! אף פעם אל תשים שקית ניילון על הראש, כי לא יהיה לך אוויר, ואתה תיחנק!" אמרתי לו. מה זה אוויר הוא יודע. הוא מקפיד להזכיר לי מדי ערב לפתוח את החלון הקטן מעל הדלת האחורית בחדר השינה שלנו, או לחליפין את המזגן, כדי שיהיה לו אוויר. הבוקר גם התעקש לפתוח את דלת הכניסה, למרות שהמזגן פעל, כדי שיהיה לו אוויר.
הבוקר, כשקמנו, אמרתי לעצמי שאני לא עושה שום קפיצות באוויר. אני צריך ללכת להפקיד כסף בשני בנקים, לתקן את ערכת ההטענה של הטלפון שלי, כדי שישוב לעבוד כסדרו, ללכת לסופר פארם, לקנות אל-סבון ושמפו לילדים, ולשוק, כי בקצב הזה, של שלוש-ארבע ארוחות משותפות ביום, עלי לקנות הרבה יותר מצרכים הביתה.
וזה מה שעשינו.
וכמו תמיד, ברחובות העיר בכל פעם יש משהו חדש לראות.
הפעם היו אלה מנקי החלונות של מגדל "דיסקונט" בפינת הרצל – יהודה הלוי. בדיוק כשהגענו לצומת ראה דניאל איש עומד, בידיו מגב ענקי, אליו מחובר צינור מים, והוא מנקה איתו את זגוגיות המגדל. מצדן הפנימי עבד עוד מישהו, על מין מעלית ליחיד על מנוף.
קרבתי לשם עם עגלת התאומים, עמדנו וצפינו בהם עובדים. זה ריתק את הילדים.
בדרך ראינו גם משאית עם המון מוטות ברזל, ליד הבית המשוחזר ברחוב לילינבלום. "תראו, ילדים," אמרתי להם, "הנה אוטו מנוף מביא ברזל כדי לעשות רגלים מבטון לבית שבונים כאן. והכלי הזה הוא לא טרקטור, הוא מקדח, שעושה בור באדמה, לתוכו שופכים את הבטון כדי לעשות רגליים לבית."
מי היה מאמין שאני אלמד את בניי פרקים ביסודות הבנייה.
בדרך לסופר פארם מיכאל ביקש שנקנה שם "האם." זאת, מפני שבקומם הבוקר אמרתי להם שאין יותר 'בוק האם,' שעכשיו אנחנו אוכלים ארוחת בוקר של ילדים גדולים.
הם התלוננו, אבל לא עזר להם. בסוף דניאל אכל אקטימל, מיכאל בקושי נגע במשהו. אבל כשהגענו לשוק דניאל ביקש סופגניה, חציתי אותה לשניים, והם כרסמו בה, ואחרי כן מיכאל ביקש בננה, ואכל 2/3 ממנה. ובראותי כן נזכרתי במה שאמרה לי אילנה, שאין לי מה לדאוג, במהלך הגמילה שלהם מבקבוק, ילדים לעולם לא נשארים רעבים.
בדרך חזרה מן השוק הבחינו הילדים בגן המשחקים ברחוב הכובשים, וביקשו לעצור בו. היה מאוד נחמד שם, אבל לא יכולנו להתעכב, כי העגלה הייתה עמוסה במוצרי בשר וחלב, שפחדתי כי יתקלקלו מן החום. הבטחתי להם שנשוב לשם, ואכן כך נעשה, ושבנו הביתה.
כשהגענו הביתה השעה כבר הייתה אחת עשרה וחצי. אני נטפתי זיעה מן ההדיפה של עגלת התאומים העמוסה מן השוק. ואז הוצאתי להם ארוחת צהריים. קוביות שניצל שעשיתי, ירקות חתוכים, מג'דרה. דניאל ביקש לבן, פיזר את מלוא תכולתו על המג'דרה, ואכל. כך הם רגילים מן הגן. ראה זאת מיכאל ועשה כמותו. אז אמנם, דניאל אכל את כל השניצל ומיכאל רק קובייה אחת, אבל שמחתי בזה שאכלו לפחות את זה.
אבל אחרי כן דניאל התחיל לבכות, מעייפות, וכדי להכניס אותם לשינה טובה ושקטה בכל זאת נתתי להם בקבוק ראשון היום.
כרגיל התעוררתי לפניהם. בזמן שהם עוד ישנו הספקתי לרחוץ חצי בית, להכניס מכונת כביסה, לבשל מרק עדשים, עוף בתנור, ותוספת של שומר ודלעת ערמונים בשמן ותבלינים.
בינתיים אבא שלי התקשר ואמר שיגיע. ובבואו הנה, עשינו להם ברכה, אחרי כן מקלחת, ורק אז יצאנו לשחק בכיכר ובגן השעשועים הקטן, השכונתי.
לפני ארוחת הערב סבא נסע הביתה. מחר הוא יהיה כאן עם הילדים, בזמן שאני אעביר סדנה לכתיבה במקום אחר. ואני נתתי להם קערות מרק עדשים, ופיסות עוף, והם ישבו ואכלו יפה מאוד, בעודם צופים שוב ושוב בסרטונים מן ההופעה של דודתם מיכל, "החתול במגפי הקסם," שראו קטע ממנה לפני יומיים.
"הופעה, דודה מיכלי, עוד," הם שבים ואומרים מאז. הם רוצים לבוא שוב להופעה.
"נצלצל לדודה מיכלי ונראה מתי יש עוד הופעה," הבטחתי להם. ובינתיים, ישבו וצפו עוד ועוד בקטעי ההופעה הנמצאים ברשת האינטרנט. כמו הקטע הזה כאן. תראו איזה יופי, איזה קצב.
כשהלכנו לחדר שלנו ביקשו סיפור, ודניאל אסף לידיו שני ספרוני מילים ואמר שזה "ספר שלי". בבוקר הם התווכחו על המקום בעגלת התאומים. מיכאל בכה ואמר "מקום אני! מקום אני!" ואני הכרחתי את המסכן לשבת במקום האחר בעגלה, רק כדי לקלוט שבעצם צדק, ושדניאל אכן התיישב במקומו.
"סליחה, מיכאל, אתה צודק," התנצלתי, "דניאל באמת התיישב במקום שלך."
הם מתווכחים ורבים, דניאל מסוגל לתפוס את הפרצוף של מיכאל ולמעוך אותו בכפו על כלום, רק מפני שמיכאל לקח לו משהו, או שהוא חומד מה שנמצא בידיו. אבל כשמיכאל התעורר היום משנת הצהריים דניאל ניגש אליו, חיבק אותו ונישק אותו, וצהל, וכשסיים את ארוחת הערב גם ביקש סמרטוט, והלך וניגב את הכיסא שלו ואת השולחן.
ומיכאל, כשסיים, הוריד את כל הכלים מן השולחן, שלו ושל אחיו, וגם ניקה אחריו.
מה אגיד לכם, ילדים זהב.
אם הם רק לא היו תופסים לי בכוח את האף, במיטה, כדי שאעשה קולות מצחיקים, זה היה פנטסטי.
מקסים, ממש רגעי קסם