פִּתָּה בְּסַאלְק
יומן מלחמה (272)
המלחמה הזאת מוציאה ממני דברים משונים. בשבע וחצי בבוקר כבר העזתי לרדת לחנות 'המוביל' בדיר אל אסד, כדי לרכוש שם משפך עם ראש מנוקב להשקיה של מגשי ההנבטה שלי. מצאתי שם לא רק משפך, אלא גם המון זרעי ירקות. אז את שעות הבוקר היום ביליתי בעבודה נוקדנית של זריעת זרעי גזר ושורש פטרוזיליה, כוסברה ותרד, ברוקולי ורוקט, קייל תאילנדי ועוד כמה דברים בתוך מגשי ההנבטה. אחרי כן הוצאתי אותם לחצר וכיסיתי אותם ברשת לולים נגד החתולים, שמיד התנדבו לשבת על המצע הלח והנעים שלהם.
משנת הצהרים קמתי עם זיכרון של טעם. של פיתה בסאלק. זוהי לחמניית מנגולד, וזהו מאכל טבריאני עתיק יומין. הפעם הראשונה והיחידה שנתקלתי בו הייתה בארוחת הסיום של סדנת הכתיבה הראשונה שהעברתי בחיי, בספריה העירונית במרכז 'יד שטרית' בטבריה. אחת החברות, אתי רוּחַ, טבריאנית שורשית, הביאה לארוחה מגש של לחמניות מנגולד, פיתה בסאלק, שטעמן פשוט סחרר אותי.
מאז לא טעמתי לחמניות כאלה. והיום קמתי עם זה משנת הצהרים. אז אמרתי לעצמי שוודאי יש מתכון לזה באינטרנט. ואמנם, מצאתי מיד מתכון, ולא סתם מתכון, של האופה סער מור, טבריאני בעצמו. הנה זה כאן – https://www.haaretz.co.il/food/sandwiches/breads/2020-12-30/ty-article-magazine/0000017f-e130-d75c-a7ff-fdbdfc190000
נסעתי לדיר אל אסד, קניתי תרד וקמח, קטפתי מנגולד מהגינה שלי והתחלתי לעבוד. כנראה שהמעטתי מדי בכמויות המנגולד והתרד, יחסית למתכון, כך שנותר לי די הרבה בצק, והוא מעולה. וכיוון שקמתי גם עם תשוקה לקרואסון תפוחי עץ, חיפשתי מתכון לזה, מצאתי את זה – https://imaot.co.il/Book/Page/225651
והכנתי גם קרואסונים קטנים ממולאים בתפוחי עץ. אז ראיתי, שעוד נותרו לי שלושה כדורי בצק. אז החלטתי לעשות מהן פיתות זעתר, אחת לכול אחד מאתנו. אין פשוט מזה. מרדדים, מכווצ'צ'ים את קצות העיגול כדי שיחזיק את המילוי, מורחים בפנים כף נדיבה של שמן זית מובחר, בוזקים מעל זה הרבה זעתר שומשום, וזהו.
בקיצור, יצאו לי מעדנים. מיכאל השתגע מהם. דניאל שוב ישן באמצע הערב, כי היום והלילה שלו התהפכו לחלוטין, אז הוא ודאי יטעם מכול אלה כשאני כבר אישן. אבל אין ספק, המלחמה האיומה הזאת מוציאה ממני דברים טובים. גינון, אפייה בשפע, בישול, קובץ שירים וקובץ סיפורים בעריכה. הכול טוב. רק שזה עולה לי בבריאות. אז באמת כדאי שתיגמר כבר.
ואם מישהו בשלטון, בצבא ובין דיירי האולפנים, כמו דדי שמחי, חושב שיש לנו באמת יכולת להתמודד עם מלחמה מול חיזבאללה, שתימשך כבר לא רק עד אחרי פסח אלא אחרי שבועות – הוא טועה. גם מי שמאמין שהמלחמה הזאת חשובה (כמוני), גם מי שאמונו במנהיגים ובגנרלים הולך ומתמעט ככול שיעדי המלחמה משתנים, אורכה מתרחב ופגיעותיה מתעצמות (כנ"ל), גם מי שמחזיק בכול כוחותיו בשגרת חייו (כנ"ל), סופו להישבר. אנחנו עושים פנים יפים של חוסן, אבל בתוכנו אנחנו כבר מזמן מרוקנים.
מצ"ב תמונות המאפים ותמונת הסיום מסדנת הכתיבה הראשונה בחיי, בטבריה. הערב שוחחתי עם יהודית כהן, המנהלת המיתולוגית של ספריית 'יד שטרית', והאישה שפתחה בפניי את סדנאות הכתיבה. מסתבר שהיא מסיימת את תפקידה ופורשת לגמלאות בסוף החודש. אז הרשימה הזאת מוקדשת לך, יהודית, אישה נפלאה שכמותך, ספרנית מסורה, שהספרייה ודאי תחסר אותך מאד. ואם תחליטו על מסיבת פרישה תודיעי. אבוא בשמחה ובכבוד.
