סיפור על כרוב ממולא וחוט תפירה.

יומן מלחמה (53).

     כל כך אהבתם את סיפורי האוכל שלי, שהיום, בעודי עומד ומכין סיר ממולאים, נזכרתי בסיפור כזה.

     גדלתי בבית פולני-רומני. אמי זכרה לברכה הכירה בעיקר מלח ופלפל ופפריקה מתוקה, והייתה מכינה כרוב, קישוא או פלפל ממולא. העזתה הגדולה ביותר הייתה להכין מוסקה חצילים. יום אחד עוד אצליח לשכנע את אבא שלי להעביר אלי את מחברת המתכונים שלה, שהייתה כותבת בה מתכונים מאחיותיה, מחברותיה ל'בנות ברית' רמת השרון ומן העיתונות.

     כך או כך, ממולאים בילדותי היו בעבורי רק כרוב, קישוא או פלפל. לכן, כאשר ראיתי בפעם הראשונה בחיי סיר ממולאים ריחני, מהביל, צבעוני וראוי לשמו, נפערו עיניי מתדהמה. זה היה סיר הממולאים שהתבשל על הכיריים במטבח של אימא של עזרא חבתן, חבר הילדות שלי, שמשפחתו מוצאה מעיראק. לראשונה בחיי ראיתי סיר מעוצב כיצירת אמנות, כמו פרח, מעגלים מעגלים של ממולאים, ובהם מה שהזכרתי לעיל, אך גם בצל, עגבנייה ועוד. לא אשכח את הפתעתי מן הסיר הזה לעולם. טעמו היה גן עדן ומראהו משובח.

     בגיל שבע עשרה יצאתי עם חברות וחברים, במסגרת פרויקט של"ף (שמיניסטים לעיירות פיתוח) מרמת השרון, כפר סבא, הוד השרון וירושלים – למגדל העמק. קיבלנו שם שתי דירות, בהן ייסדנו קומונה, גרנו בה שניים בחדר, למדנו בתיכון רוגוזין במגדל העמק ועסקנו בפעילות חברתית. יואב צור חברי ואני פתחנו שם קן של הנוער העובד והלומד.

     בסופו של דבר, אחרי שלושה חודשים ומחצה במגדל העמק עזבתי את הקומונה וחזרתי הביתה. הרגשתי בודד בקומונה. אבל שישי-שבת אחד, שנשארנו בו יחד בקומונה, החלטתי להפתיע את חבריי ולהכין להם סיר של כרוב ממולא. הלכתי אפוא לשוק, קניתי כרוב גדול ונאה למראה, בשר טחון, אורז, רסק עגבניות ותבלינים, ושבתי לקומונה כדי להכין את הממולאים.

    אלא מאי, כשפתחתי את הכרוב ראיתי שעליו קשים, נשברים. איך, לכול הרוחות, אימא מצליחה לכרוך כול עלה מסביב למילוי שלו? תהיתי. השנה הייתה 1977. להזכירכם, אז עוד לא היה אינטרנט, גם לא גוגל, ולא טלפון סלולרי. להתקשר לאימא לשאול זה משהו שהיה כרוך בירידה מן הדירה לטלפון ציבורי מרוחק.

     החלטתי לפתור את העניין בעצמי. ברוב תושייה הוצאתי מאמתחתי סליל חוט תפירה לבן, שאימא לימדה אותי שתמיד טוב שיהיה בבית, כדי לתפור כפתורים לבגד או קרע סורר, קראתי ליואב חברי למטבח, מילאתי עלה במילוי ואז החזקתי אותו מולו וביקשתי ממנו שיכרוך את חוט התפירה מסביב לעלה. כלל לא עלה אז על דעתי שמקודם למילוי כרוב, או כול עלה אחר, יש לרככו במים רותחים.

     האוכל יצא מעולה. ישבנו ואכלנו ממולאים. רק שהארוחה נראתה כך: שמונה חברות וחברים יושבים מסביב לשולחן, מכניסים לפיהם כרוב ממולא ומוציאים מפיהם חוטים.

     עברו שנים. למדתי שיש לרכך כול עלה לפני שממלאים אותו, למדתי ליצור חלל מילוי בעגבנייה ובקישוא באמצעות המוט להוצאת ליבות תפוחי עץ, וגיליתי שניתן למלא גם מנגולד, את עלי עץ התות בחצר ואפילו עלי רקפות. עם הכרזתו של מיכאל בני על צמחונות גם התחלתי למלא בעבורו ירקות בבשר טחון צמחי. וברוטב העגבניות, כך גיליתי בביתו של בן זוגי לשעבר, עדי נס, במטבח של חנה, אימו המנוחה, שכדאי להכניס לרוטב לימון פרסי אחד שבור. זה מקנה לתבשיל ארומה מיוחדת מאד.

     היום, כשעמדתי למלא ירקות, השתמשתי בבשר טחון מעורבב בתרד, שהקפאתי אחרי שבישלתי בשבוע שעבר רולדה בשר טחון. הפשרתי את הבשר והתרד, הוספתי להם אורז, ואז התחלתי להשתגע. הוספתי קצת צימוקים, גרגרי הל שלמים מעשרה תרמילים שפתחתי, חופן נדיב של זרעי כוסברה, פלפל שחור ומלח. טחנתי את המילוי במערבל המזון ואז נעמדתי למלא את הירקות והעלים שהכנתי.

     הפעם גם השתמשתי לראשונה בחיי בעלי רקפת. יש המון רקפות בחצר, ועליהן גדולים ויפים. אז ניגשתי עם סכין חדה לשיחי הרקפות, קטפתי מהם שבעה עלים גדולים והודיתי להן, כמובן, בקול רם. שבתי הביתה, שטפתי את עלי הרקפת והשריתי אותם במים רותחים. אחרי שהתרככו מילאתי אותם. ועמם, גם עלי כרוב, עגבניות, בצל, קישואים ואפילו תפוח אדמה גדול, שקילפתי, חציתי באמצע ויצרתי בו חלל למילוי.

     כל מה שאני מוציא מן הבצל, העגבנייה, הקישור ותפוח האדמה כמובן הופך למצע לרוטב העגבניות המתבשל בסיר, בתוספת פחית 'מוטי', עגבניות חתוכות, ומים, ובו אני מניח את הממולאים לבישול איטי.

     זה יצא נהדר. סיר ממולאים לתפארת. הצרה היחידה היא שאני כנראה היחיד שיאכל מתוכו, מפני שיש בו בשר, שמיכאל לא נוגע בו, ומפני שדניאל לא מחבב ממולאים. דבר אחד בטוח. מה שהתחיל בכרוב ממולא מלופף בחוט תפירה הפך לסיר ממולאים עונתי לתפארת.

     וזה מה שהיה לי לספר לכםן היום.