אתמול בלילה, אחרי מפגש 'זום' מוצלח שקיימתי עם מאות ישראלים בארץ ובחו"ל, על חיי ויצירתי, עליתי לחדרי, נכנסתי למיטה ושמתי על עצמי את מסיכתו של מכשיר ה-סי.פאפ שלי, כדי ללכת לישון.
משכתי, כתמיד, משיכה אחת באפי, של שאיפת אוויר, כדי להפעיל את המכשיר, המחולל אוויר אוטומטית, כול אימת שאני נתקף בשנתי בדום שינה. אפס, המכשיר לא החל את פעולתו. ניסיתי שוב, לשווא. פתחתי את האור, חבשתי משקפיים, בחנתי את המכשיר מכול כיוון. החיבור לחשמל היה במקומו. הוא גם היה בתוך השקע. אבל המכשיר דמם. מת.
אין ברירה, אמרתי לעצמי, הלילה אין לי אלא לישון בלי מכשיר הנשמה. רק כדאי שגם אקום בבוקר.
אני סובל מזה שנים רבות מדום נשימה בשינה, 20-30 פעמים בלילה. גיליתי זאת רק כבדרך אגב, כשהלכתי לרופא אף אוזן גרון כדי לפתור את בעיית הנחירות שלי, שהסבה סבל לבן זוגי דאז. הוא ניתח לי את מחיצות האף, אבל החליט לשלוח אותי למעבדת שינה. רק אז הסתבר לי, שאני סובל מדום נשימה בשינה, שהוא הסיבה לנחירות, וכי עלי להיות מחובר למכשיר סי.פאפ.
בפעם הראשונה שנסעתי לבית העסק למכשור רפואי הזדעזעתי. חלון הראווה שלו וגם החלל הפנימי היו מלאים בחלקי גופו של אדם. מפלסטיק, מברזל. ידיים, רגליים, תותבות בכול מקום, וגם כיסאות גלגלים וכיו"ב. מכול טוב המצאתו של אדם למי שנזקק לכלי עזר.
המוכר החביב נטל אותי לחדרון צר וארוך, שעל דלפק לאורכו הוצבו אימומים ועליהם מיני מסיכות. הוא הזמין אותי למדוד אותן. עשיתי זאת, ותחושת מיאון ומיאוס עלתה בי.
"אתה יכול לשכוח מזה!" קראתי עליו, כאילו הוא אשם בפניי במשהו, "אני לעולם לא אלך לישון עם כזו מסכה על הפרצוף!"
עליתי על המכונית והסתלקתי משם, רק כדי לשוב לאותו מקום מקץ שנה, וזנבי בין רגליי.
מאז התרגלתי לעטות על עצמי את מסיכת ה-סי.פאפ הן בשנת הלילה והן בשנת הצהריים. הסתגלתי גם לעובדה, שעלי לטלטל אתי את המכשיר הזה לכול מקום בעולם. ואמנם, המכשיר טייל אתי באמזונס ובג'מייקה, באקוודור ובבואנוס איירס, בניו דלהי ובכול רחבי ישראל. אין ספק שזכה לראות אתי עולם ומלואו.
ואתמול שבק חיים לכול חי.
קמתי הבוקר משינה רעה וטרופה. הייתי מלא חלחלה מרוב עייפות. בקושי הצלחתי לסיים את הכנת ילדיי לבית הספר. ואז, אחרי שהלכו, ואחרי אימון האירובי ועוד כוס קפה לחיזוק, התבוננתי בעצמי. ידעתי רק דבר אחד. שאינני יכול לכתוב או לערוך דבר, שאני חייב לדאוג שיביאו לי מכשיר חלופי, ושהדבר היחיד שאוכל לעשות היום הוא טכני.
דיברתי עם הסניף החיפאי של חברת 'ויינמן ישראל'. הצעירה שענתה לי הייתה מלאת רצון טוב. היא הזמינה אותי לבוא אליהם כדי למסור את המכשיר לתיקון ולקבל תחתיו מכשיר חלופי.
"לירון, אסור לי בשום פנים ואופן לעלות על מכונית במצב שקמתי בו," אמרתי לה. "זו פשוט סכנת חיים. אסור לי לנהוג ככה. אצטרך לשלוח שליח במקומי."
שלחתי אליה נהג מונית מכרמיאל. אני לא רוצה לספר לכםן כמה עולה נסיעה הלוך ושוב מתובל לחיפה וחזרה. אבל מקץ כמה שעות, במהלכן הדבר היחיד שיכולתי לעשות הוא לתקן במחשב את מקצת השכתוב שעשיתי עד כה ברומן הבא שלי, הביא לי הנהג מכשיר חלופי.
בינתיים אבא שלי הגיע הנה, אחרי שלא היה כאן חודשיים, בשל הסגר, הילדים חזרו מבית הספר הביתה, ואני בישלתי לכולנו ארוחת צהריים, בקושי עומד על רגליי מרוב עייפות, ואז נשכבתי לישון, עם מסכת המכשיר החלופי על פניי.
היה לאוויר שעלה ממנו ריח משונה. ריח של מכשיר חדש, או ששומן וטופל לא מכבר. אבל הצלחתי לישון בזכותו שעתיים טובות, שחידשו את כוחותיי.
אחר כך חשבתי על מונשמי הקורונה, והבנתי עד כמה נורא מצבם. אם אני לא מתפקד כתוצאה מדומי נשימה בשינה, איך מרגישים מי שריאותיהם נפגעו מן המחלה הזאת. הרי זה פשוט נורא.
ואז מצאתי בווטסאפ שלי סרט, תכנית טלוויזיה אמריקנית, ששלחה לי תלמידה שלי, סופרת ומשוררת ומורה בעצמה. בסרט מרואיינת פרופסור אמריקאית, ג'ודי מיקוביץ שמה, שעבדה עשרים שנים במכון הלאומי לסרטן, לצד ד"ר פרנק רוסצטי, אחד האבות המייסדים של הרטרו-וירולוגיה האנושית, ומחבר משותף ליותר מארבעים מאמרים מדעיים. בשנת 2009 הובילה ד"ר מיקוביץ מאמץ מחקרי, שהוביל לגילוי המהפכני, לפיו נגיף רטרו-וירוס המכונה Murine Leukemia Virus xenotropic Virus (XMRV) נקשר ל- CFS (תסמונת עייפות כרונית, הידועה גם כן) כמו אנצפלומיאליטיס myalgic). תגלית זו פורסמה בכתב העת המדעי היוקרתי Science. על פי רבים, שיבחה אותה "פרס נובל" מתפתח. אבל פתאום, הכל הלך וירד, ומהר. היא פוטרה, הודחה ממשרתה, נדחתה מכל מוסד אקדמי מוכר ואף בילתה בכלא. למה? מפני שהייתה אמיצה דייה כדי לגלות את הסוד מלוכלך בתחום הבריאות של ימינו: שה'ביג פארמה' מונעת לא מרצון לרפא אנשים, אלא מחמדנות וכוח פוליטי.
לא אמשיך לספר לכםן מה אמרה בכתבה. צפו בה. היא נשאלת במהלכה גם לגבי מגפת הקורונה, ודבריה פשוט מבעיתים. היא מבהירה כי אין סיכוי שהווירוס הזה 'קפץ' בן-לילה בין עטף לבין אדם, שוודאי לה שהווירוס עבר מניפולציה במעבדה, ואף נוקבת בשמות המעבדות האמריקאיות, שהיו קשורות למעבדה בוואהן, בה התעסקו עם הווירוס, והיא, ועמיתים אחרים בכתבתה, גם מבהירים שאין שום טעם בחבישת המסכה ובהנהגת ריחוק חברתי, מפני שהמסכה צוברת וירוסים על פניה, ומפני שהריחוק החברתי פוגע בסביבה הוויראלית הטבעית לאדם, וכך גם במערכת החיסון שלו מפניה. שיא השיאים בא בדברים שהיא אומרת על ביל גייטס והקשר בינו לבין ארגון הבריאות העולמי.
הקשיבו לה. לא מדובר פה בעוד תיאוריית קונספירציה. מדובר במדענית רצינית. דבריה פשוט מעוררים חלחלה, מפני שהם חושפים מה עומד מאחורי הטירוף שאחז בציביליזציה בחודשיים האחרונים: מניפולציה של קבוצת בעלי הון ושלטון על התודעה האנושית, במטרה לשבור ולדכא את רוח האדם וגם להפיק מן המשבר רווחים. זאת, בשעה שלווירוסים אין ולא יכול להיות חיסון כלל, כי רק לחיידקים ניתן למצוא חיסון.
דברים אלה מעמידים באור מזעזע את ההתרחשויות הגיאו פוליטיות והמקרו כלכליות ברחבי תבל, וגם את מה שמתרחש אצלנו. לכאורה, הווירוס נועד לפורר את הרקמה החברתית האנושית, להטיל סגר בין אומות, פירוד בין בני הדור השלישי לילדיהם ולנכדיהם (זה כבר תרגום משלי למסקנות שהסקתי מדבריה של הפרופסור), לפורר ולפגוע במעמדות חברתיים ובתא המשפחתי הגרעיני, ולהפוך את כולנו לנתיניה של דיקטטורה טכנוקרטית, שחיישנים המוצמדים אלינו, אם דרך צמיד, אם בדרכים יצירתיות אחרות, מפקחים על תנועותינו בחללו של עולם.
אני יודע שמיני תיאוריות קונספירציה כאלה רצות כעת ברשת. ייתכן שדבריי מהדהדים אותן. תחת אשר תקשיבו לי – פתחו את הסרט הזה והאזינו לו ברוב קשב. ואז כתבו לי בתגובות את תחושתיכםן ממנו.
לילה טוב.
נ.ב.
התכוונתי בכלל לכתוב פוסט רגוע הערב. כי אני רגוע. אבל זה מה שיצא.
https://www.facebook.com/1151307804/videos/10222817348159546/