נסעתי מקודם הביתה מן הקניות לשבת, לחג ולסגר, ב’טיב טעם’ בכרמיאל, וכבר הייתי בתוך תובל, בשעה שהשמיעו בכאן ב’ את שירם של שולי רנד ואמיר דדון, “בין קודש לחול.” שמעתי אותם שרים, “בין קודש לחול אני חי/עם האמת שמשתוללת בי/עם אלף הרגלים/עם כול צלקת שעל פניי/אני יוצא שוב לפזר את המילים/בין המציאות לשיגעון הכול חוזר אלי/שם במקום ממנו באתי אין שלום/והמסע הזה כבד וקצת גדול עלי/אני צריך לגדול מזה ודי/לגדול מזה ודי,” והרגשתי איך גל גדול של בכי גומל וגואה בי, ותכף מתפרץ, ככה, במכונית, עם כול הקניות, בעודי נוסע בכביש הפנימי של תובל.
כי באמת, כמה אפשר עוד לשאת את המציאות הזאת, שהכול בה כול כך השתבש. סדרי החיים, הידיעה ואי הידיעה, הידיעה מה נכון ומה לא, וההכרח להתמודד עם קשיי הקיום והבריאות והפרנסה, עם הילדים שיש לא רק לטפחם ולגדלם אלא ללמדם, במסגרת הלמידה מרחוק, ובו בזמן גם לדאוג לרווחתם הרגשית והנפשית, ובתוך כול זה גם לשמור על איזון פנימי ועל מיקוד והתכוונות, ועל שפיות הדעת של כול אחד ואחת מאתנו, אללי.
יש רגעים שזה נהיה קשה מנשוא. ואז אנחנו מחפשים תשובות. ואין תשובות. ישנן רק שאלות. מדוע זה קרה לנו, איך נשרוד את זה, איך נעבור את זה בשלום. ואין לנו תשובות, רק תהיה וחרדה גדולה. והדרך היחידה לעבור את זה היא לשמור על ריחוק איש מרעהו ומרעותו, אבל גם על החמלה של אדם כלפי משנהו, לא להיפגש, אבל לשוחח, לא להתחבק אבל לאהוב מרחוק, ובתוך כך לנסות לשמור עד כמה שאפשר על שגרת היום ושגרת הבית, על ימי חול ועל ימי חג ומועד, על התפילה ועל ההפגנה, על הזעם ועל השלווה, על המרי ועל השלום.
לא בכיתי, כי כשהגעתי עם המכונית שלי לחנייה, ראיתי את שני בניי, מיכאל ודניאל, בונים לעצמם קרוואן, המורכב משתי עגלות סופרמרקט ישנות שמצאו ברחבי תובל, שקשרו אותן יחד, הניחו בתוכן כרים ישנים ומעליהן את מזרן ההתעמלות שלי בתור גג. וכשנכנסתי הביתה ראיתי ליד הדלת ארבע שקיות אשפה שחורות, שאספו בהן משחקים, בזמן שערכתי קניות, כדי לתרום אותם לילדים שזקוקים למשחקים, ואין להוריהם כסף כעת לקנותם להם. ועשו זאת לגמרי מיוזמתם.
ואחרי כן, כשהכנסתי את כול הסלים למטבח, ופרקתי הכול במקומו, וניגשתי לשטוף את הירקות בכיור, מצאתי בו את מכל הזכוכית של הבלנדר, שבהיעדרי מן הבית הכינו בו לעצמם יוגורט עם פירות יער, ואז כמעט ובכיתי שוב, על כך שזכיתי בשני בנים מדהימים שכאלה, שבגיל שמונה וחצי מבטאים באופן יפה כול כך את אישיותם, את עצמאותם. אבל הפעם זה לא היה בכי של כאב, אלא בכי של הודיה, על בניי, על כך שאבא שלי, ששוחחתי אתו בדרך הביתה, כול כך עוזר לנו, לכולנו, לעבור את הימים האלה בשלום, ואמרתי בלבי, יהיה טוב, אילן, צריך רק להאמין, להתמיד ולשרוד.
ואז התיישבתי לכתוב פיוט חדש ליום הכיפורים התשפ”א. והוא מתחיל בשורות “אוֹי, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,/ לִבּוֹתֶינוּ מָלְאוּ כְּסַלִּים שֶׁל/ בֶּכִי, וְאֵין לָנוּ לִבְכּוֹת אֶלָּא/ אֵלֶיךָ,” אבל מקץ אקרוסטיקון שלם, קשה ומסוכסך, הוא מסתיים בשורות “וְעַל כָּל אֵלֶּה נִמְחַל לְךָ,/ נִסְלַח לְךָ, אֱלֹהֵנוּ, וּבִלְבַד/ שֶׁתַּנִּיחֵנוּ בְּזֶה מִמְּךָ וּמִכָּל עֲווֹנוֹתֶיךָ.”
כי באמת, יום הכיפורים הזה הוא שונה מכול קודמיו, ואולי מתקרב רק לימי הכיפורים שאחרי פוגרומים ובמהלך השואה ואחריה, רחמנא ליצלן. מפני שביום הכיפורים הבא עלינו, לא אנו צריכים להתענות את נפשותינו, כי אם הקדוש ברוך הוא. הוא הצריך לצום ולהתפלל בפנינו, ולבקש מעמנו סליחה ומחילה.
שנעבור את הימים האלה בשלום.
