חירות המחשבה כרוכה בחירות הלשון ובחירות ההסמלה. אנחנו בעלי חיים בעלי תודעה, היוצקים את מחשבותינו בסמלים מילוליים (אותיות, מלים, משפטים) ובסמלים חזותיים (דגל, תמונה, פסל וכיו"ב). זו הסיבה לכך, שהדת היהודית אסרה, מאז ראשיתה, על השימוש בסמלים כדי לסמל בהם את האלוהים. פרשת חטא העגל כול-כולה מיוסדת על איסור הסמל, הצלם והמסכה, ועשרת הדברות, שהביא משה לעם ישראל אחרי חטא העגל, אוסרות זאת במפורש: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלוֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי: לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאוֹהֲבַיו וּלְשוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו."
האיסור על הסמלת האלוהות בצלם, בפסל או במסכה נועד כדי לשמור את האלוהות במדרגת מהות מופשטת, אצילה ועליונה, שלא ניתן לבטאה בשום אמצעי מוחשי. שכן, משה כנראה ידע, שכול מה שניתן לסמלו בחומר, נתון לערעור, לשינוי, להחרמה. והחירות האנושית, לחולל שינוי באמונות האדם ובאליו, היא אויבת הדתות כולן, והדתות המונותיאיסטיות בפרט.
הפשיזם, מאז ראשיתו, חיבב סמלים, את הסמלים שלו, וקידש מלחמה על סמלים של אחרים. למעשה, השם 'פשיזם' לקוח, כך מספרת הוויקיפדיה, מסמל ה"פָאשֶס", צרור זמורות שעוטף גרזן, ושסימל ברומא העתיקה את הסמכות והעוצמה של השלטון. סמל זה ביטא את הרצון להחזיר את איטליה לתפארת העבר.
תנועות פשיסטיות, רודנויות ושלטונות-יחיד הלכו תמיד בעקבות הפשיזם. הם עשו כול שביכולתם כדי למחות מן הספרה הציבורית את סמלי התנועות, הארגונים והכוחות שהתנגדו להם, והשליטו על המרחב הציבורי את פסלי השליט, דיוקנאותיו, ואת סמלי המשטר. פסלי סטלין ולנין בברית המועצות, צלב הקרס והבאנרים הענקיים עם פני היטלר בגרמניה הנאצית, הדיוקנאות העצומים של אידי אמין באוגנדה, של סדאם חוסיין בעירק, של מועמד קדאפי בלוב, יש אינספור דוגמאות כאלה, כולם באו לכפות על האזרחים תודעה מונוליטית, לשון סמלית אחידה, ואוי למי שהעז לחרוג מן המוסכם וליצור, ביצירות ספרות או מוסיקה, בציור או בתיאטרון, במחול או בהגות פילוסופית, מערכת סמלית המתנגדת או מתחרה לזו של השלטון.
הצנזורה בכול המשטרים שהונהגה בהן, ועימה המשטרה החשאית, הסיקוריטטה, משמרות המהפכה או הקמת המלשינונים, כולם נועדו בדיוק לצורך זה – לשבור כול מערכת סמלים המתנגדת לשלטון או משקפת את חירות המחשבה, היצירה והדמיון של נתיניו.
מאז פרוץ מחאת בלפור 2020 ניכרת הסלמה גוברת והולכת במאבקם של השלטון ושל משטרת ישראל בסמלי המחאה. המעצר של שושקה, המרדף המטורף, האווילי וחסר התוחלת של השוטרים אחרי הצוללות, החרמתן, ריסוקן, הפלתן על מפגינים ופינצ'ורן, והלילה גם סילוק פסל הברונזה של המפגין מתחת לסילון מים של מכת"זית, ודגל ישראל בידו, פסלו של האמן איתי זלאיט, כול אלה הם חלק ממערכה השבה ונשנית בכול ימות הרודנויות והדיקטטורות ברחבי עולם. המלחמה נגד סמלי החירות, הצדק, השוויון וחופש המחשבה.
זו גם הסיבה לכך, שבמהלך המחאה הפכו המפגינים והמפגינות מחד גיסא, והשלטון והמשטרה מאידך גיסא, נקודות סמליות מסוימות לזירות מאבק. מיצג פסל הזהב של נתיהו, שהציב בזמנו האמן איתי זלאיט בכיכר רבין; הצעירות שהתפשטו ועלו על סמל המנורה קראו תיגר בחירותן הנשית משוחררת העכבות על קדושתו של סמל הריבון, המשרת כעת את ממשלת הרודנות; מיצב 'הסעודה האחרונה' שהציג איתי זלאיט בכיכר הבימה, בו נראה נתניהו לצד שולחן עמוס מטעמים לצד כיתוב 'הסעודה האחרונה'; מיצג 'סוס או טרויה,' שהציבה קבוצת אמנים בבלפור, כי דימתה את מדינת ישראל להלנה מטוריה, השבויה בידי פוליטיקאים ועסקנים המשרתים את תאוותם, וגם המיצג של איתי זלאיט, שהוצב והוחרם הלילה בבלפור, פסל ברונזה של מפגין המתכופף בעודו אוחז בדגל ישראל מתחת לסילון מים של מכת"זית – כול אלה יצרו נקודות חיכוך בין המפגינים והמפגינות לבין המשטרה, ככוח האכיפה של המשטר הרודני בהתהוות.
התמקדות המשטר והמשטרה המשרתת אותו בדיכוי סמלי המחאה ומיצגיה אינה מקרית, היא לב לבו של העניין. האמנים שהציבו את הסוס הטרויאני בבלפור אמנם אמרו "איננו מעוניינים באלימות ולא שואפים לכאוס, אך אנחנו אומרים עד כאן! הגיע הזמן לשינוי!". למעשה, עצם הצבתו של סוס טרויאני בבלפור יש בה יותר מרמז להכרח לפרוץ את חומות המעון של ראש הממשלה, כדי לכבוש אותו מידי מי שהתנחל בו, הסעודה האחרונה מראה מי כאן זולל וסובא על חשבון עמו, והצבת פסל המפגין בבלפור מעידה מי הגיבור כאן, ומי הנוגש.
לא ייפלא, אפוא, ש'שרת התרבות' לשעבר, מירי רגב, יצאה בשצף קצף נגד מיצג 'הסעודה האחרונה,' והיא, ואחריה גם ראש הממשלה הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים טענו שמיצג הסעודה האחרונה, שהציב האמן איתי זלאיט בכיכר הבימה בתל אביב, קורא לרצח שלו. כך אמרה על כך מירי רגב: "בערבו של תשעה באב יש מי שבחר ללבות עוד ועוד שנאה וקיטוב בעמנו. יש מי שאולי רומז שגם עתידו של ראש הממשלה יהיה כעתידו של הסועד האחרון?! זה רק עניין של זמן שיגיע מיצג הגרדום וחבל התלייה. זו לא הסתה אלא קריאה לפעולה. אני קוראת לרון חולדאי תפסיק לעצום עיניים והסר לאלתר את מיצג ההסתה".
המלחמה על הסמלים היא המלחמה על התודעה. והיא רק שלב ראשון בהשלטת הרודנות על מה שהייתה כאן פעם דמוקרטיה. השלב הבא הוא מאסר האמנים וקבוצות האמנים שיוצרות את המיצגים האלה, והשלב שאחריו עלול להיות הוצאתם להורג. כאן, כולנו מקווים, אולי זה לא יגיע עד כדי כך, אך זה בדיוק מה שאירע בליל ה 12 לאוגוסט 1952, ב'משפט הסופרים' היהודיים במוסקבה.
באותו לילה הוצאו להורג בחשאי 13 סופרים ואנשי רוח יהודיים, שהיו מזוהים עם הוועד היהודי האנטי-פשיסטי בברית המועצות. היו ביניהם סופרי ומשוררי יידיש, אמנים, מוסיקאים ושחקנים, שכולם נקשרו בוועד היהודי האנטי-פשיסטי, ארגון יהודי-סובייטי שהוקם במלחמת העולם השנייה, במטרה לסייע לברית המועצות במלחמה נגד גרמניה הנאצית. הנרצחים הם: דוד ברגלסון, סופר יידי, דוד הופשטיין, משורר יידי, איליה וטנברג, עורך דין, צ'ייקה וטנברג-אוסטרובסקיה, מתרגמת, בנימין זוסקין, שחקן ובמאי יידי, יוסף יוזפוביץ', היסטוריון, שלמה לוזובסקי, ראש רשות שידורי רדיו בברית המועצות, פרץ מרקיש, משורר יידי ומנהיג תרבותי, איציק פפר, משורר יידי, לייב קויטקו, משורר יידי לילדים, בוריס שימליוביץ', רופא מנתח, אמיליה תאומים, עורכת בכירה ברדיו, לאון תלמי, עורך ומתרגם, וכמו כן שלמה ברגמן, שנכנס לתרדמת במהלך משפטו ומת בכלא, והניצולה היחידה מן הלילה ההוא, הביולוגית חברת האקדמיה הסובייטית למדעים, לינה שטרן, שנידונה לגלות.
אני יודע עד כמה הימין שונא השוואות, בייחוד לפשיזם או לנאציזם. אבל מה לעשות, והדרך היחידה להתריע מפני הדרדרותה המהירה של חברה מדמוקרטיה לדיקטטורה היא רק על דרך ההשוואה, המלמדת לזהות את הסימנים המתחשרים בשמי הארץ? כך גם הפעם הזאת.
כאשר מנהיג משליט את שלטון היחיד שלו על אומתו, הוא תמיד מתחיל במלחמה בסמלים, ואחרי כן ממשיך במלחמה ביצרני הסמלים. באמנים, בסופרים, במתרגמים ובעורכים. הסלמת מאבקם של נתניהו ושל המשטרה המשרתת אותו בסמלי המחאה מעידה, כי לא תסתכם בזה. לא לחינם אני שב ומזהיר בחודשים האחרונים מפני האפשרות, שהמשטר והמשטרה יתחילו לאסור ולכלוא יוצרים ובעלי דעה, המבטאים דעותיהם במאמרי דעה וביצירות אמנות נגד המשטר. חטיפות המפגינים בידי המשטרה, בניידות, הרחקתם ממקומות ההפגנה, הכאתם בתוך הניידת ושחרורם קילומטרים ספורים מזירות המחאה, בלי צו, בלי משפט, הן הוכחה נוספת להידרדרות המהירה של ישראל מדמוקרטיה משגשגת לרודנות חשוכה.
לכן כולנו צריכים לצאת לכיכרות, לגשרים, לקסריה ולבלפור. לכן כולנו צריכים להמשיך לייצר סמלים במחאה, בכתב ובכול חומר אחר, ולכן כולנו צריכים להפיל את השלטון הזה, המאיים לבלוע אותנו בתוך חשכה.
