הגל השלישי של שירת השואה.

נירה מלין, חשופה, הוצאת שופרא לספרות יפה, 2022 (76 עמודים, 49 שקלים).

     ישנם שורדי שואה שמעולם לא הוציאו מלה מפיהם לגבי מה שעבר עליהם במהלכה, וישנם שדיברו. אלה וגם אלה הותירו אחריהם את בני ובנות הדור השני לשואה, שהצטרכו לגבש לעצמם זהות מתוך הבורות השחורים שהוריהם חיו בהם. ספר ביכוריה של נירה מלין, 'חשופה,' פותח בדיוק בזה, בקינת הדוברת על כך שנולדה כילדה של אור, אבל לזוג ניצולי שואה, " הַכְּאֵב, הַפְּצָעִים, לֹא הִגְלִידוּ./ הָיִיתִי יַלְדָּה שֶׁל אוֹר" ועל אי-יכולתה לעזור לאמה, הנזכרת במוראות השואה: "אִמִּי הֵחֵלָּה רוֹעֶדֶת וּבוֹכָה/ וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי מוּלָהּ עַל הַכִּסֵּא/ בְּלִי יְכֹלֶת לְהָזִיז אֵיבָר."

     מחזור השירים 'אימי' מתארת את ניסיונות הדוברת לחלץ את אימה מן האֵימה שהיא נתונה בה. היא מתפללת לשערי שמים שישמעו את זעקת אמה, מנסה לחיות לצדה במעין מחול נואש, או לחליפין לנוח אתה מנוחת נצח, משתדלת ליצור אתה כוריאוגרפיה של אינטימיות בחלל הביתי המשותף, אך סופו של דבר שהיא נאלצת לנטוש אותה בכאבה, כדי לקנות לה-עצמה חיים: "אֲנִי מוֹצִיאָה אֶת יָדִי מֵאֲחִיזָתָהּ,/ וְעוֹזֶבֶת."

     אי-ההלימה בין הדוברת לבין הוריה ניכרת במה שבחרו לה כייעוד: "הָיִיתִי שְׁרוּיָה בְּבִלְבּוּל בֵּין רְצוֹן הוֹרַי / שֶׁאֶהְיֶה עוֹבֶדֶת סוֹצְיָאלִית פְּסִיכוֹלוֹגִית,/ זֶה הָיָה הַתַּפְקִיד שֶׁלִּי בַּצָּבָא, מַדְרִיכַת חֲבוּרַת רְחוֹב,/ לְבֵין הָרָצוֹן שֶׁלִּי לִלְמֹד מִשְׂחָק," וגם באי היכולת של האב לחרוג מתפקידו הפונקציונלי כמתווה סדר יום וגבולות, ופשוט לאהוב: "אַבָּא שֶׁלִּי, נִצּוֹל שׁוֹאָה,/ הָיָה בָּא כָּל עֶרֶב וְשׁוֹאֵל/ "רָחַצְתְּ פָּנִים? צִחְצַחְתְּ שִׁנַּיִם?"/ פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר אֶת הַתְּרִיס.// וַאֲנִי הָיִיתִי מְחַכָּה שֶׁיַּקְדִּישׁ לִי מִזְּמַנּוֹ,/ אַךְ הוּא בְּשֶׁלּוֹ./ כּוֹעֵס אִם שָׁכַחְתִּי לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם."

     החיים כבת דור שני לזוג ניצולים, הטובעים בתוך אימתם ותפקודיהם ההוריים, מבלי יכולת לראות את הדוברת ולכונן עמה יחסים של אהבה הורית בריאה פגעו גם ביכולת הדוברת לגבש את זהותה הרגשית והמגדרית. בשיר 'חשופה' היא כותבת: "מִתְפַּשֶּׁטֶת מֵעַצְבוּת/ מִתְפַּשֶּׁטֶת מֵחוּשָׁנִיּוּת/ מִתְפַּשֶּׁטֶת מֵרַכּוּת/ מִתְפַּשֶּׁטֶת מִדִּמְיוֹן/ מִתְפַּשֶּׁטֶת מֵרִגּוּשׁ/ מִתְפַּשֶּׁטֶת מֵהוּמוֹר/ מִתְפַּשֶּׁטֶת לְעַצְמִי / מְקַלֶּפֶת סַבְלָנוּת/ עוֹטֶפֶת מֻפְנָמוּת/ מְנַעֶרֶת מוּעָקָה.// בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִגְמָרִים הַחֲלוֹמוֹת / מַתְחִילָה הַבַּהֲמִיּוּת. //בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ פּוֹסֶקֶת הַהִתְפָּעֲמוּת/ נוֹתֶרֶת שְׁמָמָה." זה שיר 'סטריפטיז' עצוב, סטריפטיז נפשי שמחוללת הדוברת במטרה להגיע ללוּז ישוּתה.

     חוסר היכולת לייצב לעצמה זהות מתגלגל ביחסי הדוברת עם גברים ונשים, מקומות מחייה ועיסוקים. בשיר 'קרפדות', המספר על סצנת חיזור לסבי, היא כותבת "חֶלְקָן נְסִיכוֹת בְּתַחְפֹּשֶׂת קַרְפָּדוֹת וְחֶלְקָן/ קַרְפָּדוֹת בְּתַחְפֹּשֶׂת נְסִיכוֹת./כָּל אַחַת נוֹשֵׂאת עִמָּהּ קְלָלָה מִשֶּׁלָּהּ." ואילו בשיר פרידה מתל אביב היא מעידה על שברון החלום שלה, להיות מחוברת לבני אדם: "הָיָה לִי חֲלוֹם שֶׁל בַּיִת פָּתוּחַ, / כָּזֶה שֶׁיִּכָּנְסוּ וְיֵצְאוּ בּוֹ בְּלִי חֲשָׁשׁ, בַּיִת/ שֶׁנּוֹתֵן כֹּחַ לַבָּאִים בִּשְׁעָרָיו וְלַיּוֹצְאִים מִמֶּנּוּ –/ עִם נְכוֹנוּת לְהַעֲנִיק, לְהִפָּתַח. // הָיָה לִי חֲלוֹם שֶׁל בַּיִת פָּתוּחַ. / עָזַבְתִּי אוֹתוֹ עִם אוֹתָהּ מִזְוָדָה, / אֲבָל בְּלִי הַחֲלוֹם."

     תחושת השבר, ואי-השייכות שלה לכל מקום בעולם, באה לידי ביטוי גם בשירים על ברלין ועל פאריס. אבל יותר מכל היא ניכרת בכאב העולה משיריה לנשים, שבזו אחר זו, עם זו ועם זו, כושל הקשר עמן. בשיר 'שיר' היא כותבת, כמדומני, על יחסים עם צעירה בארון, שעמה עוד יש קושי לדבר על התשוקה: "מִלִּים לֹא מֻסְכָּמוֹת לֹא קַיָּמוֹת/ בְּתוֹךְ דְּחִיסוּת מַזִּיעָה./ שְׁתִיקָה וְשׁוּב שְׁתִיקָה." השתיקה מחליפה את מה שמתקשה להיאמר. בשיר "איגלו" ובשירי האימהות לנעמה היא מפליגה בהבטחה רגשית אדירה, "אֲנִי כָּל כָּךְ אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ, שֶׁאַרְחִיק אִתָּךְ/ עַד לָאוֹקְיָנוֹס הָאַטְלַנְטִי,/ לִהְיוֹת שָׁם עַד שֶׁיַּפְשִׁיר מִסָּבִיב" אבל הדברים נותרים בגדר פנטזיה זוגית ואימהית. בשירים לפזית היא חווה לרגע את עונג האהבה, "נְשִׁיקָה עִם טַעַם דְּבַשׁ/ שֶׁלֹּא נִגְמֶרֶת." אבל גם בקצה העונג הזה אורבים אי-הוודאות והחשש מאבדן. כך, בשיר היפהפה 'ירח', שאביא אותו במלואו: "כְּשֶׁנָּסַעְתִּי לְפָזִית לְיָפוֹ/ נָפַל כּוֹכָב./ לֹא בִּקַּשְׁתִּי מִשְׁאָלָה.// כָּל הַדֶּרֶךְ/ לִוָּה אוֹתִי הַיָּרֵחַ,/ וּכְשֶׁהִגַּעְתִּי לִיהוּדָה הַיַּמִּית/ נֶעְלַם.// מַה נִּשְׁמָע יוֹתֵר בָּטוּחַ מִיָּרֵחַ?/ אוּלַי רַק הַשֶּׁמֶשׁ./ אֲפִלּוּ בְּנֵי הָאָדָם זְמַנִּיִּים.// דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא.// הַיָּרֵחַ נִרְאֶה בְּכָל הָעוֹלָם./ כְּשֶׁהוּא פֹּה, לַיְלָה./ בַּיּוֹם הוּא נֶעְלָם. // מַה נִּשְׁמַע יוֹתֵר אָמוֹרְפִי/ מִיָּרֵחַ.// אֲנִי תָּמִיד מְחַפֶּשֶׂת אַחֲרָיו./ גָּדַלְתִּי עָלָיו// וְעַל הָאָדָם הָרִאשׁוֹן/ שֶׁדָּרַךְ עָלָיו.// גַּם הַלַּיְלָה עָלִיתִי עַל הַגָּג וְהוּא לֹא הָיָה."

     הדוברת עוברת אהבות ופרידות, מתנחמת, מנסה לבנות אהבה מחדש, "עַכְשָׁו אַתְּ הוֹלֶכֶת,/ וַאֲנִי בּוֹנָה הַכֹּל מֵחָדָשׁ./ הַפַּעַם זֶה יַחֲזִיק." לא מעזה לבטא את משאלת לבה, "הָיִיתִי צְרִיכָה לְהַגִּיד "הִשָּׁאֲרִי,"/ וְלֹא אָמַרְתִּי," אבל מתעקשת להתמיד בחיים, כמו כל בת דור שני טובה, שמחונכת לשרוד רגשית וקיומית, בכל מחיר: "מַה שֶּׁהָיָה, מַה שֶּׁנּוֹתַר,/ הִתְפּוֹגֵג וְנִשְׁטַף בַּזֶּרֶם.//אֶת הַחַיִּים לֹא מְתַקְּנִים./ מַמְשִׁיכִים קָדִימָה." היא עוברת, עם הכאב והקושי שנולדה אליהם ובתוכם חייה, גם את מאורעות החברה הישראלית. רצח רבין, מגפת הקורונה. אבל סופו של דבר, שכול מה שנותר לה לעשות הוא להתחנן בפני אלוהים, שיקל על משאה: "אוּלַי אֲנִי צְרִיכָה לְהַזְכִּיר לֵאלֹהִים/ שֶׁבָּאתִי אֵלָיו/ עִם חֲבִילַת חַיַּי.// נִסִּיתִי חֲבִילוֹת אֲחֵרוֹת,/ בָּחַרְתִּי בְּשֶׁלִּי.// עַכְשָׁו שֶׁיָּקֵל עָלַי./ זֶה הַכֹּל, וְאֵלֶּה הֵם חַיַּי." אך התחנונים האלה נעשים ממקום בשל ובוגר יותר, של יכולת הכלה עצמית, של קבלה עצמית ושל מבט מחונן כלפי עצמה.

     ספר-ביכוריה של נירה מלין הוא לא ספר קל, הוא אכן ספר חשוף, אבל כן ואמיץ ומטלטל. כתיבתה ישירה, לא אחת חדה, מהדהדת כמיהה, מבטאת כאב. נדמה, כי כעת הגיעה שעתם של בני הדור השני והשלישי לשואה לבטא את קשיי חייהם, את הנשורת הרדיואקטיבית של האלימות הפשיסטית, שפגעה בחיי הוריהם והתגלגלה גם בחייהם שלהם. ספרה של נירה, כמו ספר ביכוריה של טליה פרידמן, "אבל אני רציתי חרב," ועוד כמה וכמה ספרי שירה חדשים כאלה, הם מספרי הדור השני והשלישי המדברים על השואה, השפעותיה וגלגוליה הממאירים, דרך חייהם, ויוצרים גל חדש, וטבעי מצדו הכרונולוגי, בשירה העברית החדשה.

     את ספרה החדשה של נירה, "חשופה", ניתן לרכוש כאן – https://isheinfeld.com/product/%d7%97%d7%a9%d7%95%d7%a4%d7%94/