נכנסתי למיטה בעשר וחצי בערב (אני. בעשר וחצי, ישן!?) כדי לצבור כוח לקראת הלילה. מיכאל ישן שנת ישרים, אבל דניאל התפתל במיטתו ומדי פעם פלט צרחה קצרה של אי שביעות רצון. ידעתי שהוא רוצה בקרבתי. אבל העדפתי להתעלם מזה, מרוב עייפות. אז נתתי לו מוצץ, אותו זרק מפיו כעבור כמה מציצות קולניות, סגרתי אפילו את האור הקטן באמבטייה, כדי שיהיה לו חשוך, אפילו דיברתי אליו בתקיפות ואמרתי לו 'דניאל, לזה אני לא מוכן!. אבל הוא צפצף עלי.
רק כאשר נכנעתי לו, אבל בדרכי, הוא נרגע.
עטפתי אותו חזק בחיתול הבד, כדי שגפיו לא יפרכסו לכל עבר, ויעירו את שנינו, והשכבתי אותו עלי. הראש על החזה, הגוף על הבטן.
כך, לקול הלמות ליבי ורעשי בטני, הוא נרדם בן רגע.
התגלגלתי באיטי על צידי ופשוט הנחתי אותו על המיטה.
כל חמישים וחמש דקות בערך, עד אחת עשרים וחמש, קפצתי משנתי, למשמע איזה קול מאחד מילדיי. באחת עשרים וחמש מיכאל , שכנראה יודע שאני לא מבין גווני-גוונים של מבע, או מבע מסותר מדי, העיר אותי בצרחות. הוא תבע את מזונו.
קמתי אליו, אחזתי בו בידיי, אמרתי לו בוקר טוב מתוק שלי והלכתי להכין לשניהם בקבוקים במטבח, עם שמונה טיפות מולטי ויטמין לכל אחד מהם.
האכלתי אותו. דניאל עוד ישן, אבל לקראת סוף ההאכלה התחיל להתעורר.
לראות אותם מתעוררים זה מחזה מופלא. הם פוקחים חצי עין, חוזרים לישון, אבל מתמתחים. יד אחד יד, אחרי כן הרגליים ואז מתיחה ופיתול בכל הגוף, ולעתים גם בצוואר ובראש. זה מראה מפעים. רואים אדם קטן מתעורר לחיים.
מיכאל כבר סיים לשהק, אז הנחתי אותו על חיתול הבד וכרכתיו היטב מסביבו, ונטלתי לחיקי את דניאל.
לבחור הזה יש פטנט. הוא אוכל עשרה סמ"ק, ואז מוצץ ולוחכך את פטמת הבקבוק, כאילו הוא אוכל. אבל רמת החלב בבקבוק לא יורדת.
או-אז אני מושך את הבקבוק מפיו, מחכה קצת, אומר לו "עד עכשיו שיחקת. עכשיו לאכול, דניאל," בנימה תקיפה קצת (אבל ברכות), ורק אז הוא אוכל. וגם זאת, בהפסקות.
כשסיימתי העליתי אותו לגרעפץ והוא עשה שניים רפים, אבל שניים. לבדו. בלי שאצטרך לטפוח לו על הגב ולהציק לו בתנועות סיבוביות של חיכוך וליטוף גוו הקטן.
לפחות לשהק הוא למד כבר. הרבה אחר אחיו הפונקציונלי, הרעבתן.
עטפתי גם אותו בחיתול, כבמעטפת, ואז החלפתי להם חיתולים. אחד מקקי, שני מפיפי.
אחרי כן ישבתי והתבוננתי בשניהם, שוכבים ערים, פניהם נפוחים מאוכל ורפים מסיפוק.
מיכאל חייך, דניאל סתם הביט בי.
הרגשתי סיפוק כפי שלא הרגשתי מעולם משום דבר.
כמה רגעים אחר כך אבא שלי התעורר ודידה מחדרו אל המטבח, שם עמדתי ושטפתי בקבוקים, ומילאתי בקבוקים חדשים במים לקראת ההאכלה של שלוש וחצי – ארבע.
"מה העניינים?" הוא שאל בקול רדום.
"אני כבר אחרי הכול," חייכתי אליו.
הוא החווה לעברי מחווות יד של 'טמבל, למה שוב לא הערת אותי לעזור לך באמצע הלילה,' וחזר למיטתו לישון.
עכשיו כבר כמעט שלוש לפנות בוקר. אני יושב כאן, ערני כמו שד. שתיתי מי לימון ועכשיו תחליף קפה, קפה תמרים. עישנתי סיגריה, תיכף אעשן עוד אחת, ואנסה לחזור קצת לישון. אולי אספיק לחטוף שלושת רבעי שעה לפני ההאכלה של השחר." .
