בזמן עריכתו של הרומאן, "כשהמתים חזרו," הושמטו מחלקו הראשון כמה פרקונים, שעניינם יחסי משפחת פלדמן, משפחת אבי, עם הגויים. הצטערתי על כך, מפני שבחלקו השלישי של הספר, כאשר יויינע שב מן המתים, פוגש את עוזרו של המשיח, יבגני, ועושה איתו עסקים, העלולים למוטט את סולומון המשיח, הוא מגלה שיבגני הוא לא אחר מאשר בנו של ואסילה, אותו נער גויים שרב עימו בנעוריו. ולכן הושמט עניין זה גם מחלקו השלישי של הספר.
סיפור אחר, שהשמטתי אני עצמי, הוא סיפורו של דודל דער באבס. את הסיפור הזה לקחתי מספר הקהילה של נובוסליץ, עיירת אבי, והוספתי בו כהנה וכהנה. אך כאשר נדרשתי לצמצם את הספר הזה הורדתי, במו ידיי, את הסיפור הזה, שהיה בו טעם של אנקדוטה.
הנה, אם כן, לכבוד שבת, תשע עמודים של פרקונים גנוזים מן הספר. תחילתם דווקא מופיעה בספר. אך לא כל מהלך יחסיו של יויינע עם ואסילה, והיווצרות צלקת הצלב על חזהו.
שבת שלום,
אילן.
*
פיקחות היא מידה שאדם נולד איתה, ואילו עורמה צריכה שנים כדי שתבשיל. יויינע, שהיה הקטן מבין אחיו, ולמן ילדותו לא היה נוח לו מקומו ביניהם, בורך בשתיהן.
אחיו הגדולים, יענקל ומשה, הצטרכו לישב עם אביהם ללמוד ממנו את אומנותו. מדי יום, אחרי שחזרו מן החדר, היו סרים לבקתת העץ בחצר, שאביהם ישב בה ופרוות שועל פרושה על ברכיו. שלמה הראה לבניו איך מנקרים את הגיד מן העור עם חודו של סכין, שלא להטיל בו פגם. הוא נעץ בפרווה את קצה סכינו ומשך מתוכה את גידיה, רצועות של רתמה לבנה וקשה, שתהיה הפרווה גמישה דייה כדי לשמש לירמולקא.
שעה שעשו כן היה יויינע משדל את אחיו הקטנים לבוא אחריו, לטפס על העצים הגבוהים, שצמחו על הפלג שהוביל את מימיו אל הפרוט, ולגנוב מהם קיני ציפורים. אם היו מסרבים, מחשש שבגדיהם ייקרעו וחמת אימם תצא עליהם, היה מבטיח להם גמול יפה לעמלם.
כסיל וזלמן טיפסו בזריזות בידיהם הקטנות על העצים, נלפתים בגזעים ובבדיהם, מגיעים עד ענפים גבוהים, שולחים ידיהם אל קיניהן של ציפורי שיר וחומסים מהן את הביצים שדגרו עליהן. האימהות היו חגות סביבם ומצייצות מרה על שוד קיניהן, והילדים היו ממהרים ומחליקים על הגזעים כלפי מטה. בעומדם לארץ היו שולים מכיסיהם את הביצים הקטנות, הנקודות, של ציפורי השיר, ומוסרים אותן בידי אחיהם.
יויינע היה נוטל את ביצי הציפורים, הולך עימן לילדי הגויים ומציען להם בשכר רצועה של גומי להכנת רוגטקה או חודים של ברזל לראשי חיצים.
את הדברים האלה היה מביא בפני אחיו הגדולים, להכנת כלי משחית, ומשדלם לבוא עימו לצייד. הם היו משוטטים בשדות, צדים יונים למאכל, שפנים ושועלים קטנים. את היונים היו מביאים לאימן, שתבשלן, ואת החיות המתות היו נותנים לאביהם, שיפשוט את עורן מעליהן. את בשרן מכרו לגויים.
מן הכסף שקיבל בעבור הטריפה היה יויינע מפריש לאחיו, שלולא הם לא היה מסחרו מתקיים כלל.
ליבו של שלמה חרה בבנו המסית את אחיו הקטנים לטפס על עצים. גם אימם הייתה מצטעקת אחריהם. היא פיחדה שמא תבוא עליהם אחריתם מידי הציפורים. אבל יויינע היה שם בכפה יונים דשנות, ומדי פעם קופיקה, רובל ופעם אפילו רובל של זהב, ואזי הייתה ניחמת בליבה ואומרת עליו, שהוא א קליינע סויחער, סוחר קטן, ממש א ממזרעל, אפילו שאינו בר מצווה.
נערי הגויים התקנאו ביויינע על שום יכולתו להפיק רווח מכל דבר. יום אחד שאלו ואסילה למה מה הוא צריך לשלם לו בגומי או בחודי ברזל על ביצי יער. הרי אף הוא יכול לטפס על עצים. אמר לו יויינע, אדרבא, נסה וטפס. וואסילה, שהיה חסון גוף אבל נטול דעת, טיפס על העץ ונפל ממנו ארצה, לקול צחוקם של חבריו.
אחרי כן הראה לו יויינע איך אחיו הקטנים מטפסים בזריזות על העצים ומביאים לו מהם את מרכולתו. הביט ואסילה בילדים ואמר ליויינע, שלא פלא שהם יכולים לטפס ככה. הרי הם רזים ודקים כשני קופים יהודים. התקצף עליו יויינע ושמר את הדבר בליבו.
יום אחד קרא אליו את ואסילה ואמר לו, כי מצא קן גדול בראש עץ, אלא שהוא מצוי במקום גבוה, שילד אינו יכול להגיע אליו. רק גוי חסון כמוהו יכול ליקח ממנו את ביציו. ואסילה, שהיה אז בן שש עשרה, שמע את המחמאה שהפריס לו, ניפח את חזהו והלך אחריו. הוא לא ידע שיויינע משלח אותו בקינם של עורבים, עורב ועורבת, שישבו במרחק-מה משם, והשגיחו על קינם בעיניים מעוקמות.
ואסילה טיפס על העץ, ומחמת הגאווה שמילאה אותו, או מחמת זה שהקן הגדול, מזרדים חזקים, היה נעוץ בצמרתו של עץ רב תפארת, לא נפל ממנו. אבל רק הושיט את ידו הגדולה אל הקן עטו עליו הציפורים וניקרו בבשרו במקורן המעוקל.
ולולא הפילוהו לארץ גם את עיניו היו מנקרות.
ואסילה נחבט לארץ וראשו נמלא דם. קראו השקצים לאביו שיבוא להרימו מעפר, שכל גופו שבור ודואב.
בא אליו אביו, ושאלו מניין נפל. סיפר לו. בעט בו אביו וקיללו. כלום אין הוא יודע, כי מי שמעז לשלוח ידו בקן של עורב נהיה אוייבו עד קץ הימים!?
בכה ואסילה בפני אביו ואמר לו, שהנער היהודי הוא שהסיתו לטפס אל קינו של עורב.
אביו הרים אותו בזרועותיו ונשא אותו הביתה. חבשו את פצעיו והניחוהו בסד כל ימות הקיץ, עד שנתאחו עצמותיו. אבל את העורבים השכולים שירדו על ביתו לא הצליחו לסלק, עד שהביאו צייד ציפורים מן הכפר השכן, שקלע בהם ברובהו והרגם.
*
רוב ימות השנה חיינו בשלום עם הגויים, לבד מימי פורענות שהתרגשו עליהם, אם מחמת גזרה שבאה מעם המלכות, אם מחמת דברי בלע שאמר להם הגלח בשעת תפילתם ואם משום דברים אחרים שהלהיטו את דמם של הגויים.
הישוב היהודי הישן עמד על גבעה ששימשה מעבר לבהמות ולעדרי צאן קרוב לגבול האוסטרי. הישוב החדש הקיף את הכיכר בשוק הבהמות. שם היו בית הכנסת, בית המרחץ החדש ובית המרזח של הרשקו.
סביב ביתו של המוכס היהודי ובעל בית המרזח צבי הרשקו סבבו שמועות, לפיהן במרתפו העמוק, שנבנה בזמנו על ידי עבדים, טמונים אוצרות זהב. הגויים היו באים ויושבים בבית המרזח של הרשקו, משמחים ליבם ביי"ש, ואז, שעה שהיה הרשקו עומד עליהם לקבל מהם תשלום היו נותנים בו את עיניהם, רואים איך הוא אוסף קופיקה לקופיקה ורובל לרובל, ואומרים שוודאי יש לו שקים מלאי רובלים במרתפו.
לילה אחד יצאו איכרים מכפר טראסוביץ, שהיו מבאי בית המרזח, והתנפלו על ביתו של צבי הרשקו. הם חשבו להרוג אותו ולקחת את שקי הזהב שהחביא. שמעו יהודי מנובוסליץ את קול זעקותיהם של הרשקו, אשתו ובניהם, מיהרו מעל יצועיהם ובאו לעזרת שכנם במקל ובסכין. ואחד הרצים לעזרם היה אביו של דודל דער באביס, גבר בן חיל, שנלחם בשודדים עד שהשיגו קרדומו של אחד מהם, ונפל תחתיו מת.
באותו לילה, שהצליחו היהודים להניס את הגויים בחזרה לכפרם, הותירו הפורעים אחריהם ילד יתום, שאמו, מרוב כאבה ויגונה על מות בעלה, מסרה אותו לסבתו לגדלו ונסתלקה מן המקום שנטל ממנה את בעלה. על כן נקרא בנה דודל דער באבס, דודל של סבתא.
אמו של דודל עברה לגור בכפר פאריריטה, שם נישאה וילדה לבעלה השני בן, אח לדודל דער באביס.
אלא ששני האחים לא ידעו איש על רעהו כלל.
עם שנודע לו על מות אימו החליט דודל דער באביס לעלות אל קברה בבית הקברות של ליפקאן ולומר שם קדיש יתום.
סבתו באה בדברים עם עגלון שהסיע סחורות בדרכים, וזה העלה אותו על עגלתו, והסיעו בדרכים שבוץ שחור כיסה עליהן והביאו עד בית הכנסת בליפקאן.
נעמד דודל דער באביס וקרא קדיש יתום על אמו, והנה שמע, שממש אותו זמן עומד נער אחר וקורא קדיש יתום על אמו ושם אימהותיהן אחד הוא.
ניגש דודל דער באביס לנער, שאל לשמו ולשם משפחתו, וכך גילה שיש לו אח בליפקאן.
שלחו פרנסי ליפקאן בידי דודל דער באביס איגרת לנובוסליץ, המספרת בנס האחים, ועם שקיבלו בני נובוסליץ את האיגרת הזאת נתנו אל ליבם, שלא רק צרות באות מידי הגויים, אלא גם ניסים.
ולמה מצריך סיפורנו להקדים בסיפורם של דודל דער באביס ושל אחיו מליפקאן? כדי לומר, שלא כל מה שהתחיל בגויים נגמר בכזה גליק.
דימיטרו גר עם אשתו ובנותיו השיקצות בבית אבן נאה שחצר רחבה סביב לו, ובה פרדס ושדה קישואים, פרה חולבת ולהקת אווזים, כל מה שצריך אדם ולמעלה ממנו.
אשתו, ששמה נשכח מחמת הסיפורים שסבבו את בעלה, הייתה אישה טובה. אבל כשהיה בא הביתה שיכור והתאנה לבנותיה, שהיו יפות ודשנות כאווזות, הייתה צועקת ומניפה עליו את המקל ששמרה מתחת למיטתה.
בימות החורף, שעה שהנהר קפא, מיעט לצאת מן הבית. כל היום ישב ורטן, שעה שאשתו ובנותיו עשו מלאכות בחצר ובבית. אבל עם רדת ערב היו פנסי הגז נדלקים ברחובות נובוסליץ ומאירים אותם באורם הכתום-חיוור. אז היה דימיטרו נוטל את מעילו, את כובעו ואת מגפיו ויוצא מן הבית.
מדי ערב התכנסו הגויים אצל המוזג. חדר קטן אחד היה לו, ובחדר שלושה שולחנות וספסלים מסביבם.
אותו מוזג הייתה חוכמתו בזה, שהתסיס בחביות שיכר מכל פרי הארץ. בתחילה שתו אצלו וודקה ומי-שעורה. אחרי כן העמיד בפניהם שיכר דובדבנים ושיכר אשכוליות. לבסוף הלגימם אפילו בשיכר ארגמני, כעין הדם, שהיה עשוי מסלק. הרגילו עצמם לכל אותם טעמים שהוא מוציא מתחת ידיו, ושעה שישבו אצלו ונתנו עינם בכוס, היו אשתו ובנותיו מביאות להם דגים מלוחים, חמאה ולחם, כל טעמו של עולם.
אבל יהודי נובוסליץ הדירו רגליהם משם. הם היו לוגמים תה איש איש בביתו, עם אשתו ובניו ובנותיו, ומי שידו לא הייתה משגת לסמובר היה יוצא מביתו אל בית התה היהודי, וקונה שם, במחיר שתי קופיקות, מים חמים, שישמשו אותו ואת בני ביתו עד יום המחר.
חושך, רוח מנשבת בינות לבתים ואדי קור עולים מן הארץ. גשם יורד, והמים שוטפים בצידי הדרכים, בתעלות המנקזות אותם לנהר.
גוי הולך כסומא בחושך ורואה אור בחלון, ובית שאנשים באים ויוצאים ממנו, ויודע שבית המוזג הוא. שבחוץ צינה וחושך, וצפרדעים מקרקרות, ובפנים שירה ורינה. ממהר הוא לשם שמא יקדימו אותו חבריו, ולא יימצא לו מקום אל שולחנם.
התיישב דימיטרו לשולחן, שתה יתר על המידה משיכר הסלקים, וראשו כבד עליו. נאנח אנחה גדולה ונפל על השולחן.
נחפז אליו המוזג ושאלו מה אירע לו. פתח דימיטרי את פיו וביקש לענות לו, אבל אז נחמרו בו מעיו, והוא הקיא לארץ.
בעל הבית הרימו על רגליו, הוציאו החוצה והראה לו את הכיוון אל ביתו.
דימיטרי יצא מבית המוזג, מתנודד והולך. אך תחת אשר יילך לביתו נתעה בדרך ונכנס לחצרו של שלמה פלדמן.
הוא ניגש אל סדנתו, פתח לדלת וראה למולו פרוות שועלים ודובים. תמה אותו שיכור מה אירע לאשתו שהיא נראית כשועל, שערה רב ושיניה חדות ועיניה בורקות. פתח פיו וצרח.
שמע שלמה צרחה עולה מבית המלאכה שלו ומיהר לשם. ראה לאותו גוי שהוא מתפלש בעפר וידיו בפרוות השועל, והוא מצעק עליה אשתי אשתי.
יצא לחצר, לקח דלי מים קרים ושפכו על פניו.
התעורר הגוי ועיניו פרועות ורצח עומד בהן, על שום שזרק מים עליו ועל אשתו בעת ביאתם, כביכול.
נרתע שלמה לאחור וקרא לבניו. כפתוהו והניחוהו לשכוב שם עד שישובו אליו עשתונותיו.
עם שהתעורר משכרונו מצא עצמו דימיטרו כפות בחבלים בסדנתו של פושט העורות. החל מחשב בליבו שמא מתכוון היהודי לפשוט עורו מעליו, פתח פיו וצרח לעזרה.
שמעו הגויים את קול חברם זועק, תפסו קרדומים וסכינים בידיהם, פרצו את דלת בקתתו של שלמה, ומצאו את שכנם קשור שם כאייל לפני עקידה.
מיהרו ושחררו אותו מכבליו.
עודם עושים כן, נכנסו פנימה שלמה ובניו הגדולים, מעשה ויענקל, ושאלו מה אירע שם.
תפסו אותם הגויים בידיהם, ואמרו – למה אתם מבקשים לשחוט את אחינו!?
נבהל שלמה וסיפר להם מה אירע. בלילה שמע צרחה עולה מבקתת העץ שלו, ונכנס לתוכה ומצא בה את דימיטרו מתגולל בקיאו בין פרוותיו, והוא מצעק עליהן שהן אשתו, וריח יי"ש עולה ממנו.
זעמו עליו. לא רק שהוא מבקש לשחוט את שכנו, כמנהג היהודים, כעת הוא רוצה להבאיש גם את ריח אשתו. תפסו בו ובבניו וכבר חישבו להניף עליהם את סכיניהם.
נפל שלמה לרגליהם בתחנונים וביקש, שיקראו מקודם לגוי המוזג וישאלוהו מה אירע אצלו לדימיטרו. רק אחרי כן יגזרו את דינו ואת דין בניו.
סופו של דבר ששיחררוהו בלא דבר, אבל הזהירוהו, שאם עוד פעם אחת יעז לכפות גוי בסדנתו, דמו בראשו.
*
בחצרות צמחו עצי פרי שנתנו פירות יפים, ובהם תפוחים ושזיפים, אגסים וחבושים. כל מי שהיו בחצרו עצי פרי כאלה הצטרך לשומרם מפני מזיקים, ציפורים וגויים. מפני ציפורים היה מתקין דחליל בין עציו והיו מתפחדות ונזהרות לא לקרוב אליו. אבל המזיקים המנקבים את הפירות ומטילים בהם את ביציהם לא התפחדו ממנו, ועל כן היה עליו להתקין בין העצים מין תנור, שהיה מבעיר בו בולי עץ ושורף בו עלים שיפיצו את ריחם ויעטפו בעשנם הרעיל את עציו ואת פריים, להוציא החשק למיני מזיקים לזחול בהם. רק מפני גויים לא הייתה לו תרופה. אם שמע מצהלות שקצים בגנו יצא ונופף במקלו עד שברחו מפניו. אבל אם היו הם בוגרים עמדו עליו, היכו אותו במקלו וחמסו את גנו.
בחצרו של דימיטרו כבר בשלו השזיפים, ואשתו ובנותיו הדליקו את התנור להברחת מזיקים. ראה זאת יונה ונזכר בוואסילה, שקרא לאחיו קופים, וגם הלך והלשין עליו לשומרי הגבול, שהבריח תחת בגדיו בדים משובחים לנובוסליץ האוסטרית. הגוי המטומטם לא ידע, ששומרי הגבול דורשי טובתו הם, לפי ששיחד אותם במתנות, והם באו וגילו לו מי מבקש רעתו.
הלך לוואסילה ואמר לו שילמדו סוד גדול, ובזכות אותו סוד יוכל לקפוץ מעצו של דימיטרו ולא יארע לו דבר.
שאלו מהו אותו סוד. אמר לו, עלה על עצי הפרי של דימיטרו וקטוף מהם. ושעה שייצא אליך ומקלו בידו צעק "שמע ישראל!" וקפוץ.
הלכו הנערים וואסילה בראשם וטיפסו על עציו של דימיטרו. שעה שיצא אליהם זעק ואסילה "שמע ישראל!" וקפץ ונפל על הגחלים מתחת לעץ.
נגע בשרו באש וזעקה נתמלטה מפיו.
דימיטרי ניגש אליו והיכה בו במקלו. ואסילה בכה מכאב, ובשרו נקלף מעליו.
באו אביו ואחיו של ואסילה אל ביתו של שלמה פלדמן ומקלות בידיהם. הוציאוהו משם בזעם. קרא שלמה ליונה ושאלו מה עשה לנער הגוי.
היתמם יונה ואמר, שלימדם לקרוא "שמע ישראל." ומה הוא יכול לעשות, שאין אלוקי ישראל שומע לקריאת שמע של גוי.
"איפה נשמע כדבר הזה, לקפוץ אל האש!?" נפנה שלמה לאביו של ואסילה. "הלא כסילות היא!"
פני אביו של ואסילה האדימו, והמקל בידו רעד.
"לך למד את בנך שאין קופצים אל האש בשום תנאי ובשום אופן," יעץ לו שלמה.
אביו של ואסילה סר מעליהם ובליבו מחשבת נקם.
תפס שלמה באוזניו של יונה. מחמת התעלולים שהוא מעולל לילדי הגויים, אמר לו, בסוף עוד יעלה עליהם הכורת. עכשיו יישב בבית, ולא ייצא שבוע שלם. לא יקרב לאזור הגבול ולא ישלח ידו בטרנזיט, דהיינו בכל מיני סחר שעסק בהם, הברחות של דברים מנובוסליץ הרוסית לנובוסליץ האוסטרית וחוזר חלילה, חמש ושש פעמים באותו היום.
יויינע היה אובד עצות. מסחרו כבר צלח בידו, והסוחרים שהיה קשור בהם חיכו לסחורתו. אז עלה בליבו רעיון. הוא קרא לאחותו, פאני, סיפר לה על עונשו מידי אביו, וביקש ממנה שתלך תחתיו לנובוסליץ האוסטרית.
פאני שמחה שהוא מקנה בידיה כזו זכות, וניאותה לו. עמד עליה שתכרוך סביב גופה בדים שנתן לה, שייראה כאילו רק התעבתה יותר מכפי שהיא באמת, תלך לנובוסליץ האוסטרית, ליהודי אחד, שיש לו בית מסחר לאריגים, תיתן לו את הבד, תקבל ממנו רובלים, תטמינם בכליה ותחזור הביתה.
בינתים הובהל רופא אל ביתו של ואסילה. הוא מרח על גופו משרה עשבים והבריא אותו ממכתו. אבל סימני הכוויות נותרו על חזהו שתי וערב, כעין צלב בבשר שנחרת והגליד.
מאז היה קרוי ואסילה 'השרוף', ונשמר לא לקרוב אל יויינע ואל אחיו. אבל את צלקת הצלב נשא כל חייו.
מסחרו של יויינע שגשג עד כדי כך, שנודע ברבים כמבריח היהודי. כל אימת שהיה מישהו צריך לקבל משהו מהצד האוסטרי או להעביר אליו איזה דבר, היה בא ליויינע, והוא כבר היה מחליט את מי מבין אחיו ישלח מעבר לגבול, ומה ישקול על ידו בשביל שוטרי המכס, שגרו באיזור ההפקר בין חלקי נבוסליץ, על מנת שיתנו לו לעבור מבלי לפשפש בכליו.
כל שוטרי הגבול הכירוהו וחיבבו את מתנותיו. די היה לאחד מאחיו שיאמר להם מעם יונה פלדמן באתי, וימסור להם מה ששקל על ידיו לתיתו להם, מייד פתחו בפניו את השער. אחרי כן היו משתבחים במה ששלח להם, פעם בקבוק יי"ש ופעם גרבי נשים ממשי, מברכים בליבם את אותו נער, שהיטיב להכיר לנפשותיהם וידע לשמחם מחדש בכל פעם.
