אמש התקשר אלי אחי הצעיר. הוא ומשפחתו חוגגים את ערב ראש השנה אצל אחות אשתו, בהרדוף, סיפר לי. וכדי להימנע מנסיעה בחזרה לביתם בחושך, שאל אם יוכלו לישון אצלי.
"כמובן!" קראתי, "ביתי הוא ביתכם. בואו וגם הישארו איתנו!"
אחי אביב צעיר ממני בעשור. לו ולאשתו חגית יש שלושה ילדים. שראל, בתם הבכורה, העדיפה להישאר בבית. אבל בנם אורי ובתם כליל, הגדולה בשנה אחת בלבד מבניי, באו עמם אלינו. כך, אפוא, כאשר התעוררתי בבוקר, מיכאל ודניאל כבר שיחקו בחוץ עם בני דודיהם.
נסעתי לדיר אל אסד כדי לקנות לחם וירקות לארוחת הבוקר, ואחריה אחי ויתר על תוכניותיו לנסוע לטייל עם משפחתו בגליל. תחת זאת, הילדים בילו ברחבי הקיבוץ ואביב, חגית ואני נהנינו מהזדמנות נדירה לשוחח בשקט.
אחי סיפר לי כי לא מכבר פגש אשה נוצריה אדוקה, ששוחחה עמו על סמלי האריה והכבש כשני פניו של ישו, בנצרות. הוא דיבר גם על השקפתו על האלוהות והאמונה באל, ושאל אותי האם אני יודע משהו על הנצרות.
"זה הנושא של הספר הבא שלי," חייכתי אליו, "היחסים בין היהדות לבין הנצרות במאה ה-17. אני קורא על כך ספרים רבים כעת."
שוחחנו, ואז הלכו אחי וגיסתי לנוח, מנצלים את הזדמנות הפז לקרוא עיתון וספר. לי היו דברים אחרים על הראש. רוקנתי את בריכת השחייה, בכוונה לפרק ולארוז אותה עד הקיץ הבא, ואז לזרוע דשא בקרחת הדשא הענקית שיצרה בחצר. אחרי כן עישבתי את המדשאה כולה. מילאתי שק איזבל שלם בעשב שעקרתי מן הדשא.
"אני זוכר כמה אהבת לעבוד בגינה כשהיית בנוער העובד והלומד," אמר לי אחי.
הוא שימח אותי מאוד. לפתע עלה בי זיכרון ששכחתי לגמרי. כשהייתי מדריך בתנועה ורכז הקן ברמת השרון הקמתי גינת ירק בחצר הקן. האמנתי שבאמצעות עבודה בגינת הירק נוכל לחנך את חניכינו לערכי השיתוף, השיוויון וחשיבות העבודה.
למגינת לבי, באותם ימים בדיוק נפתח הקאנטרי קלאב הפרטי של רמת השרון, גדר אל גדר עם קן התנועה שלנו, ומדי שבת הייתי צריך להיאבק עם החניכים, מנסה לשכנע אותם לעבוד בגן הירק התנועתי במקום לרוץ לקאנטרי קלאב.
הפסדתי בקרב הזה. מבנה הקן שלנו נמכר, שוב אין בו פעילות תנועתית שוקקת כפי שהייתה בו לפנים – זה היה קן של 800 חניכים – בו התחנכו תחת ידיי, בין השאר, אלוף בן, קרן מור ויוני סער, שלומית ליקא ועוד רבים וטובים אחרים. אבל הקאנטרי קלאב של רמת השרון עוד עומד על תלו שם.
ועם זאת, אני שבתי לעבודת השדה. מקץ ארבעים שנה של חיי עיר, שאותם ביליתי בעיקר בין ספרים, שבתי להיות חקלאי, אמנם באופן צנוע, בגן הירק הפרטי שלי. אבל זה ממלא אותי באושר מדי בוקר.
בזמן שאחי וגיסתי קראו, ניקיתי את הבית וכתבתי את הכתיבה היומית שלי. הדמויות שלי הפתיעוני שוב. התחלתי את הכתיבה בחושבי על האופן שבו הגיבור שלי מסתגר בחדרו, כדי לקרוא. ראיתי את כעסה של אשתו על כך. איך היא מנסה להניא אותו מקריאה, ומגלה, ממש כבדרך-אגב, שהדבר היחיד המחרידו מרבצו הוא כאשר בתם בת השלוש נפגעת.
מתוך גילוי זה בצבץ סיפור אפל. הקלדתי אותו במהירות הבזק, וכשסיימתי לספרו, התבוננתי בעצמי נדהם. לא היה לי מושג שהספר שאני כותב יתפוס כיוון כזה.
זהו קסמה של הכתיבה. אתה יושב מדי יום בלי שמץ מושג מה הולך להיכתב דרכך. לעתים יש לך משפט פתיחה, לעתים רק תמונה בדמיון. אבל אם אתה יושב וכותב מבלי לצנזר את עצמך, מבלי לשאול מדוע הדמות שלך עושה כך או אחרת, סיפור הולך ונגלה מבין קפליו, בין ידיך.
*
בצהריים נסעתי שוב לכפר, הפעם כדי לקנות חומוס ובשר לברבקיו. מיכאל העדיף להישאר עם האורחים, כך שנסעתי רק עם דניאל. זה היה אירוע מיוחד. זו הייתה הפעם הראשונה שאני זוכר, שדניאל ואני בילינו בה זמן איכות יחד, מבלעדי אחיו. ככה נראים חייהם של תאומים לאב יחיד. הם בקושי מוצאים זמן איכות לעצמם עם אביהם.
דניאל נכנס למכונית יחף. אז כשהגענו לקצב ולמסעדת החומוס בכפר הייתי צריך להרימו על ידיי, שלא יכווה את כפות רגליו מן האספלט החם. כך התחבקו והתנשקנו הרבה, והוא מאוד נהנה מזה – וביקש שאקנה לו ארטיק.
הצעתי לו שיבחר ארטיקים לכול האורחים. הוא הסכים, בתנאי אחד – שלא אגלה להם זאת. שזה יהיה הסוד שלו, שזו תהיה הפתעתו המתוקה להם.
כשהגענו לתובל דניאל נכנס הביתה עם בליטה גדולה מתחת לחולצתו.
"תראו, דניאל בהיריון!" צהלתי, וניצלתי את רגעי הסחת הדעת הללו כדי להטמין את הארטיקים במקפיא.
אחרי ארוחת הצהריים הילדים יצאו שוב החוצה ולקחו איתם את גילון, החתול הג'ינג'י של מיכאל. מתוך היסח דעת שכחו אותו ברחוב אחר, ושבו הביתה. משגילה מיכאל כי חתולו אבד פרץ בבכי.
יצאתי איתו החוצה כדי לחפש אחר החתול, אך לשווא.
"אל תדאג, מיכאל, אני בטוח שהוא יחזור הביתה," ניסיתי לנחמו, "ואם לא, אחר הצהריים אצא לחפשו שוב."
מיכאל נרדם בחמש וחצי, ועודנו ישן. דניאל התעורר משנת הצהריים המאוד מאוחרת שלו, ושנינו יצאנו לחפש אחר החתול. דניאל הוא זה שמצא אותו, ואז מיהרנו הביתה ועלינו למעלה, לחדר הילדים, רכנתי מעל אזנו של מיכאל הישן, סיפרתי לו שאחיו מצא את גילון והנחנו אותו על ידו, שישמע את גרגוריו.
כשירדנו למטה דניאל ביקש ממני שנעשה משהו יחד. הצעתי לו לאפות יחד עוגה. הוא לא רצה, אבל ביקש לנקות את מכונת הקפה שלי.
"תמיד כשמבקשים ממני בגן לרחוץ כלים אני עושה את זה. אני מומחה בזה," סיפר לי בגאווה, ואז ניקה בכוחות עצמו את חלקיה הנשלפים של מכונת הקפה.
שיבחתי אותו על כך, וחיבקתיו שוב. הצעתי שאקרא רק לו סיפור. הוא בחר ספר, ואז קראתי לו אותו וישבתי ליד מיטתו עד שנרדם.
אני יושב ליד שולחן עבודתי לראשונה מאז ליל אמש. סחוט אבל מסופק. השגתי הרבה היום, במיוחד עם דניאל, ואני מאוד שמח בכך.
רק 35 יום נותרו עד לסיום הקמפיין שלי לגיוס המונים. פתחתי אותו כדי לקנות לעצמי בעזרתכם עוד זמן כתיבה. כאשר אתה אב יחיד לתאומים, שחייב לפרנס את בניו, הזמן שווה כסף, וכאשר העבודה והיצירה מתחרות ביניהן על הזמן, העבודה תמיד גוברת. כול סכום של כסף שתוסיפו לטובת הקמפיין יקנה לי את המתנה רבת הערך – זמן כתיבה. תודה לכם ולכן על תמיכתכם/ן.
ושנה טובה.
