כול הדרך מתובל לרמת אפעל, אליה נסעתי לניחום אבלים בבית אחיו של חברי הטוב משה, ועד שובי הביתה, שמעתי את שידורי האקטואליה. זה היה בלתי נסבל. טחינה בלתי פוסקת של ענייני החסינות, הריבונות, התרגיל של ביבי והתשובה של גנץ. עקבתי אחר המרחק של אילאיל שחר ממדרגות המטוס, מתקדמת לכבש המדרגות ממהדורה למהדורה, ובשלב מסוים כבר זפזפתי בין גל"צ לרשת ב', פשוט כדי לא לשמוע, בכול אחת מהן, בדיוק את אותה מהדורת החדשות, שעה אחרי שעה.
האייטם היחיד שהרנין את לבי היה מונולוג קצר של רינו צרור, בסיום התכנית שלו. הוא דיבר על עולמה של שירה, על נחיצות מלאכתם של משוררות ומשוררים, כתגובה למאמר הנבזי שפרסם יהודה ויזן בסוף השבוע האחרון, על חבורת "משיב הרוח," בעיתון "הארץ." יהודה, שדווקא אין בינינו דם רע, הלך שולל אחרי סגנון הכתיבה התוקפני של ברוך קורצוויל המנוח, ושל חקיינו, אמנון נבות, זנ"ל (זכר נבל לרעה). חבל לי על כך. ועוד אתייחס לזה בנפרד.
בדרכי הביתה כמעט ונרדמתי על ההגה. כשקלטתי זאת עצרתי במגרעות העצירה של המנהרה בכביש שש צפון, כדי להרטיב את פניי במים. זה היה נורא. השינה ממש חטפה אותי אליה, שזה הסימן המובהק לכך, שמכונת הסי-פאפ שלי לא עשתה היטב את מלאכתה הלילה, וכנראה סבלתי מדום נשימה בשינה.
אחר הצהריים קבעתי לדניאל שיעור נגינה במקום מחר. מנהלת הקונסבטוריון, דיאנה, שהיא מורתו האהובה, צריכה להשתתף מחר בטקס יום השואה הבינלאומי, וכדי שלא יפסיד שיעור ניאותה ללמדו הערב. הודעתי לו זאת מראש, כדי להכינו נפשית לכך. ובכול זאת, כאשר שבו הביתה מן הצהרון, ומיכאל הלך לבית חברם אמיר, מול ביתנו, ואילו אנו נשארנו יחד בבית, הוא הביע חוסר רצון בולט לרדת לשיעור הנגינה בכרמיאל.
הוא הודיע לי, שיש לו יום מאד ארוך, עם שיעורי בית שעליו להכין עם ההורה שלו, עד מחר. אלה היו שיעורים בחשבון, ואני התיישבתי אתו, ובסבלנות רבה פתרתי אתו תרגילי חיבור וכפל. אגב כך התפעלתי, ביני לביני, מן האופן בו מלמדים אותם חשבון. למשל, לספור מספר נקודות על גוון של ארבע חיפושיות, ואז לחבר את כול הנקודות יחד ו/או להכפילן. וכמובן, לכתוב את התרגיל בחוברת, ולסמן תרגילים שגויים שניתנו שם שגויים במכוון, לצורך דיון בהם.
דניאל רגן שחשבון זה משעמם, היה גם עייף מכול הבוקר, ואני השתדלתי לעזור לו להתמקד. כשאיבד סבלנות לגמרי, הסברתי לו, שהחשבון הוא מאוד חשוב לחיי היומיום. למשל, היום קניתי בכפר חלב ולבנה, וקיבלתי עודף ממאה שקל, ונדמה היה לי לרגע שזה פחות מדי, סיפרתי לו. לולא ידעתי לספור מהר, וראיתי שהכול בסדר, הייתי עלול לומר משהו למוכרת.
ואז הוצאתי מכיסי מטבעות, וביקשתי ממנו לספור אותם. אבל זה כבר ממש עצבן אותו.
הזמנתי אותו למכונית כדי לנסוע לכרמיאל. הוא התיישב על הרצפה ובכה שאינו רוצה ללכת. שאם אני רוצה, שאלך בעצמי. הושטתי לו יד, "בוא, דניאל, אולי נספיק לקנות לך נעלי ספורט חדשות, במקום אלה שכלבת השכנים לקחה לך."
"אני לא רוצה נעליים!" הוא בכה.
"תראה, דניאל, יש לנו זמן עד שיעור הנגינה, ויש לנו אחר צהריים של זמן איכות יחד," אמרתי לו.
"שיעורים בחשבון זה לא זמן איכות! שיעור נגינה זה לא זמן איכות!"
דבר לא עזר. הוא נכנס למכונית, ובכה כול הדרך מתובל לכרמיאל, שאינו רוצה ללכת לשיעור, שכאשר נגיע לקונסבטוריון הוא לא ייכנס לשיעור, שאעשה פניית פרסה ואשוב הביתה. שהוא לא מסכים שיהיה לו שיעור נגינה שלא ביום הקבוע שלו, יום שני.
"דניאל, בחיים צריך לגלות גמישות. בני אדם קובעים לוח זמנים, אבל אז דברים משתנים," אמרתי לו. "שני הניתוחים האחרונים שלי היו בימי שלישי, וכדי לא לבטל שיעורים, העברתי אותם לימי ראשון, והתלמידות שלי לא אמרו לי דבר. אתה צריך להודות לדיאנה, שהסכימה להישאר בקונס' עד שעה מאוחרת במיוחד כדי ללמד אותך."
זה לא ממש עזר. אבל אז בא לי הרעיון.
"בא לך שנלך קצת יחד לגן השעשועים, ולקנות לך משהו טעים?"
ירדנו לגן העיר. קניתי לו גלידת קפה ותות שדה, שליקק בשמחה. אחרי כן הוליך אותי להתבונן בחנות למוצרי טיולים, ואז נזכר שעלינו לקנות יומנים משרדיים לשניהם ב"אופיס דיפו."
לשיעור הנגינה הוא הגיע כבר רגוע לגמרי ובלב חפץ, ועשה שיעור מצוין. הייתי אתו כול מהלכו.
בדרך חזרה הביתה אמר לי, "אבא, עצור בקיוסק. שאקנה למיכאל 'קליקים'."
"אתה אח מאוד מתחשב," שיבחתי אותו.
שלחתי אותו לקנות לאחיו ולו משהו, ואז חזרנו הביתה, אל מיכאל, שכבר היה קצר רוח לפגוש בנו, והדבר הראשון שביקש היה, שנשב יחד בארוחת הערב ונדבר. ואחרי כן גם חיבוק. ואמבטיה. ואז גם נשכבתי אתם במיטה וקראתי להם את הפרק על 'פטיש המכשפות' מהספר "אגדות אמיתיות" של תום בייקין- אוחיון.
"אבא, עדיין יש מכשפות?" שאל מיכאל.
"מיכאל, אין ולא היו מכשפות," הדגשתי בפניו, "אלה היו נשים שידעו את חכמת המרפא. תגיד, הרוקחים בסופר פארם הם מכשפים?"
"לא."
"יש להם חצ'קונים ושיניים עקומות?"
"לא."
"אז הרוקחים של היום הם המכשפים של פעם. פעם לא היו רופאים ורוקחים ובתי מרקחת," הסברתי לו.
"אבל עדיין מכשפות גרות ביערות ובשדות, ויש להן שיניים עקומות?"
"לא. אבל פעם, כשהיו מגרשים אותן מהכפרים שלהן לגור לבדן, לא פלא שהיו נראות כך. מה, ביער יש רופא שיניים? ספר? מישהו שיטפל להן בציפורניים?" שאלתי. הוא הניד בראשו. "אם כך, לא פלא שנראו מוזנחות ושפחדו מהן. הן היו לגמרי לבדן."
"בן האדם הוא יצור לא כול כך נחמד," חייכתי אל שניהם. "בני אדם פוחדים מכול מה ומי שאינו מובן להם, ואז ממציאים עליו סיפורים ועלולים גם לרדוף אותו ולהרוג אותו מרוב פחד."
אמרתי, ובלבי חשבתי על היחס של רבים בציבור כלפי הומואים ולסביות, טרנסים וביסקסואלים, ונבהלתי נורא. אבל כמובן לא אמרתי דבר.
איזה יום מלא. הדבר היחיד שמחזק אותי בו הוא, שבשלב מסוים ליטפתי למיכאל את הלחי, ושאלתי אותו אם הוא יודע עד כמה אני אוהב אותו, והוא אמר שכן, ושגם הוא מאוד אוהב אותי, ואחרי כן, כשנשקתי לשניהם, ואיחלתי להם לילה טוב, מיכאל איחל לי, כדרכו מדי ערב, 'חלומות פז,' ודניאל – 'חלומות פז פז.'
וגם לכם/ן שיהיו חלומות פז פז.
לילה טוב.
