לפני כעשור נהנו החילוניים שבינינו להתלוצץ על חשבונה של הרבנית קוק, מחזירה בתשובה הפועלת, כמדומני, בטבריה, שנהגה לפנות לקהל מאמינותיה במילים "צדיקות שלי!". היום, אחרי היום הראשון במערכת החינוך, אני רוצה לומר לכן, אימהות, "צדיקות שלי!". מי בכלל עומד לידכן. מי בכלל יכול להבין מה אתן עוברות ביום אחד של חיים, לא, בשעתיים של בוקר ראשון של שנת הלימודים!? ומאיפה בכלל יש לכן את הכוחות לזה, ליום ועוד יום ועוד יום של אימהות.
אני גמור, בחיי. אפילו שפרק המעון של היום נמשך בקושי שעתיים.
השכמתי בחמש וחצי, כדי להספיק להתקלח לפני שאני מאכיל ומלביש את הילדים למעון. את השקיות הכנתי כבר אמש, כידוע, עם כל מה שהייתי אמור להכין בהן. מגבונים לחים, אוכל, בגדים להחלפה, בקבוקים וחפץ מעבר.
הילדים התעוררו קצת לפני שש, הספקתי להתקלח, לשתות תה ולכתוב חצי מדפי הבוקר שלי. את החצי השני שכחתי מרוב לחץ. לפתוח את הדלת למפיקה ולצלם של הסרט, לרוץ למלא אמבטייה, לרחוץ ולבשם את מי האמבטיה בשמן תינוקות, כדי שיהיה להם ריח טוב, להלביש אותם בחולצות שהכי הולמות את צבע עיניהם, ואז, כמובן, להחליפן מיד אחרי ההאכלה, לזכור להוציא את הכלבה, להכניס אותם לסלקלים, להצטלם תוך כדי זה לסרט, להישאל שאלות וגם לענות עליהן, במידה סבירה של קוהרנטיות, ואז לנסוע איתם במכונית ליפו.
אל אלוהים.
אז ככה. ברגע שיצאתי מנווה צדק לדרך יפו איבדתי את הצפון. למרות שכבר ביקרתי במעון לא פעם, שכחתי לפתע איך להגיע אליו. הייתי צריך לאותת, לעצור בתחנת הדלק, להפעיל את הג'י.פי.אס, רק כדי להתגבר על הלחץ.
ועוד עם צלם בתוך הרכב ומפיקה ברכב שאחריו.
הגענו למעון בשבע ועשרה. לא הייתה חנייה ליד, אז החניתי ברחוב הסמוך. ברוב חוכמתי לא חשבתי לקחת איתי את העגלה, אז נסחבתי עם שני הילדים בסלקלים ועם שתי שקיות תלויות על כתפיי מהרחוב השכן עד לשער המעון.
כשנעמדנו מולו, המקום נראה לי שקט מדי. לא הייתה אף אשת צוות בחוץ, שום הורה, שום ילד.
ממש אז הגיעה מרים, אחת המטפלות הוותיקות, ופתחה לנו את השער.
כשנכנסנו פגשנו את סיוון, העובדת הסוציאלית, את היבא, המטפלת של מיכאל ודניאל ואת הסטז'רית שלה, שאת שמה עוד לא קלטתי לצערי. הן היו מאוד נחמדות, אבל אמרו לי שהקדמנו בשעה.
"מה!? לא מתחילים בין שבע לשבע וחצי?" תמהתי.
הן חייכו.
"היום, היום הראשון, אז מתחילים בשמונה," אמרו והציעו לנו להישאר במבואת המעון עד שידליקו את מיזוג האוויר בכיתה ויכינו אותה לקליטת הפעוטות.
אבל אני העדפתי לצאת לחצר, שם התיישבתי בישיבה מזרחית על אריחי המדרכה הפנימית והאכלתי את מיכאל בחצי המנה של ארוחת הבוקר שלו, שהיו בה ויטמינים וברזל, והיה חשוב שיסיימה עד תום.
בינתיים החלו להגיע אט אט עוד הורים לגן. זוג ההורים הראשון, נעם ומיכל, באו עם בנם, שאף שמו דניאל, והוא פחות או יותר בגיל בניי. אז מיד החליטה המטפלת, שיהיה דניאל ע', ויהיה דניאל ש', שלי.
המטפלות יצאו לחצר, ושאלו מי הוא מי. סיפרתי להם קצת על כל ילד, ואחרי כן נכנסנו פנימה, לחדר הכיתה.
מיכאל התמסר מיד לחיקה של המתמחה, אוהב כל כך מגע. מיכאל שכב באוניברסיטה, מבוהל קצת מן ההמולה מסביב. כשבכה, הרמתי אותו על ידיי והסתובבתי איתו קצת מסביב. דניאל היה מרוכז כל כולו במתמחה, שהעניקה לו כזה חום וכזו קבלה.
הלכתי למלא טופס היכרות על כל ילד. כששאלה המטפלת על פרטי האם אמרתי לה שאין להם אמא. אחרי כן שאלה אם אלה נכדיי. אמרתי לה שאלה בניי. היא חייכה ושאלה אם הם הילדים הראשונים שלי, ועניתי שכן.
כיוון שהדברים נאמרו בחום, בלי שום תמיהה, מתוך קבלה מוחלטת ורצון אמיתי להכיר את המשפחה, שמחתי בהם. אמרתי לה, שמחר תזכה להכיר גם את הסבא.
כששאלתי מתי אני כבר יכול ללכת, הביטו בי המטפלות בתמיהה.
"היום אתה לא הולך," הן אמרו לי, "היום המעון רק עד עשר בבוקר."
"מה!?" מצאתי את עצמי מופתע בשנית, "חשבתי שזה עד ארבע וחצי!"
"ביום הראשון? מה פתאום. הסברנו לכם באסיפת ההורים, שהקליטה במעון היא בשלבים. היום ומחר זה רק עד עשר. אחרי כן קצת יותר."
ואני חשבתי לנסוע מן המכון ולהספיק לעשות אימון כושר לפני שסדנת הכתיבה שלי בבית נפתחת, בעשר בבוקר.
צלצלתי לאילנה, אבל היא הייתה עסוקה. למזלי הטוב, אבא צלצל אלי, מתוח בביתו, משום שלא היה איתנו בבוקר הראשון במעון.
סיפרתי לו מה קורה, וביקשתי ממנו לבוא לעזור לי עם הילדים בבית, כדי שאוכל להעביר סדנה בשקט.
למזלי הגדול הוא היה פנוי, ובא.
אחרי הסדנה אבא נסע הביתה, והילדים ואני הלכנו לישון. כבר בצהריים, מיכאל היה לא שקט, ולקח לי הרבה מאוד זמן להרגיעו, עד שיכולתי, סוף סוף, לנוח קצת.
כשקמתי אחר הצהריים התקשרתי לאילנה.
"אילנה, את יכולה לבוא לכמה שעות?" שאלתי אותה, "אני חייב לצאת."
"מה קרה?" שאלה.
"אני מוכרח לעשות כושר, ואחרי כן יש לי פגישה עם עצמי," אמרתי לה.
ברחתי למכון הכושר, ומשם לבית הקפה שלי, לשעתיים לבד. לקחתי איתי סצנות לעריכה מן הספר הבא ואת המחשב הנייד. ידעתי שאני חייב את זה, אחרת פשוט ארד מן הפסים.
עוד לא ידעתי מה מצפה לי הערב.
"איפה הילדים? מסרת אותם לאימוץ או משהו?" שאל שכן גיי, שמגדל שני ילדים בעצמו, כשעבר על פני שולחני בבית הקפה.
הקשתי על השולחן באצבעי.
"חס וחלילה," עניתי לו ,"אבל אחרי היום הראשון במעון הרגשתי שאני חייב קצת זמן לעצמי, אז קראתי למטפלת."
"אם ככה זה בסדר," אמר והלך.
אחרי כן מנהלת המשמרת שאלה איפה הם, ועוד אנשים.
מאחרי גווי ישב גבר גס הליכות, ודיבר בניבול פה גמור על איזה מישהו. התאפקתי לא להעיר לו דבר, ושקעתי בעריכתי.
אבל מקץ שעתיים התפוצץ לי הראש וגם נורא התגעגעתי. אז שבתי הביתה.
ובכן, אני לא יודע אם זה קורה גם לכם/ן, אבל אצל אילנה הם תמיד צוקער פישקעלעך, סוכר, מתוקים. וכך נותרו גם כשלקחתי אותם בעגלה לטייל עם לונה, בסוזן דלל.
אבל ברגע שחזרנו הביתה ושמתי אותם במיטות, הבכי התחיל. והפעם – בשני קולות.
מקהלה כזו של בני משפחת שיינפלד הבניין, הרחוב והשכונה עוד לא שמעו.
שום דבר לא עזר לי. לא שירה, לא סיפור, לא מוצץ, לא נעליים.
בסוף נפל לי האסימון, שהם רעבים. וזה מוזר, כי הם אכלו רק שעה ומחצה מקודם לכן.
אבל שניהם אכלו בתיאבון, ואחרי כן השכבתי אותם על שמיכת הפעילות, עטופים בשמיכות מפני המזגן. וכך רגעו, חייכו ונרדמו לבסוף.
בזמן הצרמוניה, חשבתי שאני רוצה לקפוץ מעורי. האמינו לי. רציתי לצרוח. לא ידעתי מה לעשות. אז יצאתי מהחדר, נשמתי רגע, ואז שבתי אליו.
כשהכול הסתיים והם רגעו, בירכתי אותם בקול, אמרתי להם שאני מקווה שאמא שלי וסבתא שלי, שתי הסבתות בעצם, וכל הדודים והדודות, שומרים עליהם מן השמיים.
ואז, לראשונה, הבנתי את אמא שלי.
כמה כוחות נפש וגוף הייתה צריכה להשקיע בגידול ארבעה בנים.
אל אלוהים, מאיפה היה לה הכוח לזה בכלל.
וכמה היינו כפויי טובה, ככל הילדים, מפני שלעולם לא יכולנו לאמוד את כמות הכוחות שהייתה צריכה להשקיע בנו, וכילדים מתבגרים גם התנהגנו אליה מאוד לא יפה.
היא בטח מסתכלת עלי עכשיו בשמיים, מחייכת ומאושרת, וחושבת לעצמה, שהנה, סוף סוף, בגיל חמישים ושתיים, גם אני לומד משהו על הורות, ובעיקר על אימהות.
אז חשבתי עליה בתור אישה צדקת. כמו שאחותה הצעירה, חיה, קוראת לה, ושאר אחיותיה מסכימות עימה. ואז אמרתי לעצמי, שבעצם, לא רק אמא שלי הייתה צדקת גמורה, בזכות זה שגידלה ארבעה בנים לתפארת. אלא כולכן, צדיקות שלי.
כנראה צריך להיות אבא הומו בגיל חמישים ושתיים כדי להבין זאת בכלל.
