ההסבר הכי קצר לשאלה לאן נעלמתי

בזמן האחרון נעלמתי להרבה אנשים. למי שאני עורך את ספרה, למי שמחכה לשמוע ממני על מכתבה אלי בנוגע לספרה, ולרבים אחרים. זה נורא לא נעים לי. אבל עברתי את הדד ליין שלי מזמן. ביום ראשון הקרוב עלי להגיש את הנוסח הסופי ביותר של 'אשת הפיראט היהודי,' הרומאן החדש שלי, להוצאת כינרת זמורה, כדי שירד לדפוס. אז עוד כמה ימים וגמרנו.  מבטיח.

את הפריסה הזאת של כל עמודי הספר על רצפת ביתי (הנקייה!) ביצעתי הבוקר. אצטרך לשוב עליה ברביעי ובחמישי. אני עושה כך עם כל ספר שאני עובד עליו, בשלבי האמצע – וכמובן בשלב הסופי. זו הדרך היחידה שניתן לראות בה את זרימת הספר, לאתר בו תקלות, מלים חוזרות, כשלים שנמלטו מעיניי – וגם להוסיף פה ושם הוספות של רמזים מטרימים, חיזוקים ותומכות.

עבודה כזו אי אפשר לעשות במחשב, מפני שהמחשב אינו מאפשר ראייה מרחבית של הספר. הוא מראה אותו בגלילה, עמוד אחר עמוד. ולא יעזור כמה פעמים תעברו עליו כך – אם לא תוציאו תדפיס מלא שלו מן המדפסת, תפרשו אותו על הארץ ותעברו עליו ברגליכם, לא תראו דברים חשובים מאד.

אז ככה זה, כשמסיימים ספר. אתמול, בתחילת המפגש הראשון בסדנת כתיבה חדשה שלי בכפר הירוק, נפל בי לבי. פתאום ירד לי כל הביטחון בנוגע לספר הזה. ואילו הבוקר, אחרי אימון אירובי מקוצר במקלט הכושר של הקיבוץ, פרשתי את כל הספר לפניי, עברתי עליו, עבדתי בו, ולבי רחב בי. הבנתי שאני מחזיק ביד ספר יפה מאד.

עכשיו עריכה לשונית, הגהות, אישור סופי של הכריכה (עם פונט מהמם שעוד לא ראיתם:)) ואישור של העימוד, והופה, לדפוס.

חמש שנות עבודה. זה הממוצע הקבוע שלי. ומכיוון שיש לי ספר חדש בכתיבה, עוד דמות לספר אחרי כן, ועוד כמה פרוייקטים – 'אבא קומותיים' בדו-כרך, כרך תסריטים ומחזות, כתיבת קברט חדש ועוד, והפרוייקטים הללו מתנהלים בכפולות של חמש שנים, כנראה אשאר כאן עוד זמן רב מאד.

אז נדבר בשבוע הבא:)

ותודה לחבר תובל, הצלם ניל מרסר, שקפץ הנה לבקשתי לתעד את הרגע הזה. זה מרגש אותי מאוד.