מזה כמה שבועות מתלונן מיכאל על כאבי ראש. בתחילה ירדתי אתו לרופא הילדים, שמישש את הסינוסים שלו – כדי לחסוך הקרנה בצילום ראש – וקבע, כי אין לו בעיית סינוסים. אחרי כן שלח אותו לספירת דם, ועל פי התוצאות הוא כנראה סובל מאנמיה, שבהחלט עלולה לגרום לכאבי ראש. בנוסף שלח אותו לבדיקת עיניים.
בסוף השבוע שעבר היינו אצל אופטמיטריסט בכרמיאל. הוא קבע שהילד צריך לראות רופא עיניים. חיפשתי רופא/ת עיניים קרוב/ה, והתור היחיד שהתאים לימים הפנויים שלנו היה ליום שישי ה-21 לחודש. חשבתי שנצליח לעבור את השבועות עד אז בשלום, אבל היום, כשמיכאל שב מן הצהרון והתלונן שוב על כאב ראש, הבנתי שאי אפשר יותר. התקשרתי למוקד מכבי, וביקשתי תור מיידי לרופא עיניים.
להפתעתי, המוקדנית איתרה מיד רופא עיניים פנוי עוד הערב, בנחף.
"איזה יופי!" צהלתי, "הוא ממש שכן שלנו!"
"אתה רציני?" תמהה המוקדנית, שכנראה אינה יודעת היכן נמצא הכפר נחף.
"כן, את יכולה לקבוע לשני הילדים תור אצלו עוד הערב."
עלינו על המכונית וירדנו בשיפולי ההר. הדרך הייתה קשה. חשכה שררה בכול, הזגוגיות היו קפואות, וכאשר הדלקתי את החימום ברכב כדי להפשיר אותן נקוו עליהן טיפות 'הזעה', שכול אימת שעלתה מולנו מכונית היא סנוורה אותי בפנסיה.
נהגתי עם ראש מורכן לשוליים, עוקב בעיניי אחר הפס הצהוב הימני, כדי לא לסטות חלילה מנתיב לנתיב, מרוב סנוורים, ונסעתי לאט, 60 קמ"ש, בשל החשש שהכביש קפא. וייז כיוון אותי לפניה מכביש 8544 אל דרך קיצור לנחף. נכנסתי אליה, נסענו בתוך כביש משובש, דרך מנהרה, אל שיפולי הכפר. הכביש היה שבור ומלא שלוליות. הגענו די מהר לדרך ללא מוצא, שווייז התעקשה לשלוח אותנו דרכה. אבל ירדתי מהאוטו, בדקתי את המשך הדרך, והבנתי שהיא מובילה אותנו אל תוך חצר.
סובבתי את המכונית ונסענו שוב, בחושך, אל כביש 854 וממנו אל כביש 85, ונכנסנו לנחף מן הכניסה הראשית שלו. די מהר הגענו למרפאתו של הרופא. הוא קיבלנו בחביבות, עשה בדיקת ראייה ראשונה לילדים, הזליף להן טיפות עיניים מרחיבות אישונים וביקש מאתנו להמתין בחוץ.
אחרי עשרים דקות, שבהן נכנסו ובאו אליו פציינטים אחרים מן הכפר, שבנו פנימה. הוא בדק את הילדים וגילה שאכן, שניהם צריכים משקפיים.
"כמה טוב שאתה פה," אמרתי לו, "אני לא מבין איך לא הפנו אותי אליך ממוקד 'מכבי' מקודם לכן. נתנו לי תור לעוד שלושה שבועות, ורק כאשר התעקשתי הערב לראות רופא נזכרה המוקדנית לשלוח אותי אליך."
"זה לא מקרה," נאנח הרופא.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"תראה, ב'כללית' מחפשים רופא עיניים ומיד מגיעים אלי ברשימה. ב'מכבי' לא מגיעים אלי אלא אל רופאים בכרמיאל, וזו הסיבה שאני יושב שישבת שלמים לבדי במרפאה, ואיש אינו בא אלי, בעוד שבכרמיאל יש תור עם המתנה ארבעה חודשים קדימה."
אינני יודע מדוע הרופא הזה חסר עבודה. ב'מכבי' עובדים רופאים ערבים רבים בכול ענפי הרפואה, ואינני חושב שיש איזו יד מכוונת השולחת פציינטים לרופאים על פי מוצאם. ייתכן שאנו, הפציינטים, כפי שהעירה לי מישהי, עושים בחירה לא מודעת ברופא על פי מוצאו, או על פי מידת הנגישות למרפאתו, שכפי שתיארתי לעיל לא הייתה לי קלה, בתחילה, עד שעליתי על הטעות של וייז.
כך או כך, הסיפור הזה לימד אותי משהו על הבחירות המודעות והלא-מודעות שלנו, ועד כמה הם קשורות בדעות קדומות כלפי בני אדם.
לכן, אם אתם/ן גרים בגליל המערבי, וזקוקים/ות לרופא עיניים, דעו לכם שישנו רופא נחמד ומקצועי, היושב ממש במרכז הכפר נחף, מול בניין המועצה המקומית, ומחכה לכם/ן שתבואו אליו, דרך 'מכבי,' 'כללית' ובכלל. שמו ד"ר עבאס נזיה, והוא בהחלט מומלץ.
ואגב, בצמידות למרפאתו ישנו בית עסק לממכר מתוקים. בקלאוות, כנפה ועוד מיני תרגימא שאפילו את שמותיהם לא הצלחתי לקלוט, וכולן אסורים עלי, לדאבון הלב. אז התכבדתי רק בפחזנית קטנה ומופלאה אחת, ובשני נרות 8 שבחר דניאל, כהכנה ליום הולדתם השמיני, שהוא כבר מצפה לו בקוצר רוח.
לגזענות יש פנים רבות. לפעמים יש לה גם עיניים.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
