הוראת כתיבההורותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםזמן איכותחד הוריחד הוריותיצירתיותכלליסדנאות כתיבהתהליך היצירה

איך אני כותב. או: לכל ילד יש סגנון משלו.

בג'ימבורי2.JPG
צילום: עדו רוזנטל. מיקום: הג'ימבורי בקניון וייצמן.

הבוקר, כשנכנסתי לסדנת הכתיבה שלי בבית איילה בתל אביב. סיפרתי לתלמידיי ולתלמידותיי, שלא קראתי את העבודות שכתבו לקראת השיעור, מפני שהייתי עסוק בשלי.

המשימה שלהם מן השבוע שעבר הייתה לבחור קטע שכתבו כבר, לשכתב ו/או לפתח אותו, ולהעלות את שתי גרסאותיו לאתר האינטרנט שלי. אבל בו-בזמן שהם שכתבו את סיפוריהם, גם אני שכתבתי את שלי. אתמול אחר הצהריים נסעתי עם עדו הצלם והילדים, לפי בקשתם, לשחק בג'ימבורי בקניון וייצמן. לקחתי איתי את המחשב הנייד שלי. בזמן שהילדים השתוללו בבריכת הכדורים, בחבלי הלולאה המקבילים ובקליעה אל הסל, אני ישבתי בישיבה מזרחית על הארץ והוספתי סצנות ברומאן הבא שלי.

אחרי כן הצטרפתי אליהם למשחקם. מיכאל ביקש שאשחק איתם בזריקת כריות. מהר מאוד זה הפך לערימת ילדים וכריות על אבא.

בלילה, כשנרדמו, בסביבות עשר, אמרתי לעצמי שאני חייב לבדוק עבודות לבוקר. אבל מקודם לכן אכנס רק לרגע לרומאן שלי, ואבדוק מה בכלל כתבתי בג'ימבורי.

בחצות וחצי הרמתי את עיניי מן הספר, והבנתי ששוב ביליתי לילה בעבודה על ספרי הבא, ושאין סיכוי שעוד אבדוק עבודות.

את כול זה סיפרתי לתלמידיי הבוקר. "אני לא מספר לכם את זה כהתנצלות," אמרתי להם. "אלא כלימוד. אנחנו מדברים כעת על שכתוב, וזה גם מה שהתבקשתם לעשות השבוע. אבל שכתוב הוא לא פעולה טכנית. שכתוב הוא שכלול הגרסה הראשונה של סיפור, והוא עבודה יצירתית לא פחות, ולעתים הרבה יותר, מאשר כתיבת הגרסה הראשונה של סיפור."

ואז הוצאתי מתיקי דוגמה מן הספר הבא שלי. שתי פסקאות, שבמהלך השכתוב הקודם, לפני שלושה חודשים, הבחנתי שהן 'אומרות' במקום 'מראות', telling במקום  Showing, ואז – את שלושת הפרקים שנכתבו במקומן.

חשיפת העבודה הזאת, יחד עם הסיפור שלפני כן, כיצד השתקעתי כול-כולי בשכתוב אמש, הובילו את תלמידיי לשאול אותי, האם באמת אני מאמין, שכול אדם יכול לכתוב ולעשות את זה, כלומר להוציא ספר מתחת ידיו, והאם אין כאן עניין של כישרון.

כששמעתי את השאלה הזאת הלטתי עיניי בכפות ידיי. כבר עייפתי ממנה. בייחוד מפני שהשואלת שאלה אותה לא בפעם הראשונה. יתר על כן, היא מוכשרת מאוד, כתיבה נקייה ומדויקת, התהליך שהיא עוברת מעיד על התחייבות עמוקה למעשה היצירה, ומכול תלמידיי בקבוצה זו ודאי לי שהיא גם תמשיך בכתיבתה.

וזה מה שאמרתי לה. קודם כול. ואז שאלתי אותה אם זה מרגיע אותה. והשבתי לה, שלא. כי השאלה הזאת שלה נובעת מן המבקר הפנימי שלה, ושפשוט תשים אותה בצד, תתרכז בתהליך ותכתוב. ובעיקר תיהנה ממנו. מתהליך היצירה.

"אבל לפעמים אני כותבת בלהט, ובטוחה שכתבתי סיפור נפלא, ואז, מקץ זמן, כשאני חוזרת לטקסט, אני מגלה שהוא הרבה פחות טוב ממה שחשבתי," אמרה תלמידה אחרת.

"זה טבעו של התהליך. וטוב את עושה," השבתי לה. "טוב שאת כותבת מתוך תשוקה. זו הדרך הכי נכונה לכתוב. על מה שמעורר בך תשוקה, ועל מה שמעניין אותך לכותבו. ובאופן טבעי, אחרי שהטקסט 'מצטנן,' כאשר את חוזרת אליו בעין בוחנת – ואז בהחלט בסיוע המבקר הפנימי שלך, שראוי להשתיקו רק בזמן הכתיבה של הגרסה הראשונה, אבל להשתמש בו בהמשך כעורך – את אמורה לגלות מה עובד בטקסט שלך ומה לא, איפה מציצה אופציה עלילתית נוספת ואיפה רק מבעבעת איזו מהות נסתרת, שעליך עוד לגלותה."

ואז, באופן זורם וטבעי לגמרי, עברתי לדבר איתם על סגנון. מהו סגנון, איך הוא נוצר, מה הקשר בין סגנון לבין תוכן, ועד כמה אין טעם או צורך להשוות בין אדם לאדם.

במהלך השיעור היה נדמה לי שאני מעביר שיעור מבולבל לגמרי. אבל, כמו שקורה לי לא אחת במהלך הכתיבה, בסופו הרגשתי שזה היה שיעור חשוב מאוד. הצלחתי ללמד בו מה שהתכוונתי ללמד בו ממילא – הרצאה קצרה על סגנון והרצאה קצרה על האופן ליצירת מתח בסיפור – אבל זרמתי אל החומר הזה מתוך מצבי שלי, בחודש האחרון – ההשתקעות המוחלטת שלי בשכתוב ופיתוח ספרי הבא, הטירדה שזה מעורר בי, ההיטלטלות בין חיי המציאות שלי, הורותי והוראתי, לבין כתיבתי.

אחר הצהריים, בדרכנו הביתה משיעור השחייה, אמרתי לילדים במכונית, שכבר המון זמן לא עשינו פעילות יצירה יחד, ושאני מאוד רוצה לצייר ולגזור איתם דברים כשנגיע הביתה. אבל להם היו העדפות אחרות. מיד כשירדנו מן המכונית ביקשו שאוציא מן המחסן את זוגות האופניים שלהם, והם דיוושו בהנאה הלוך ושוב ברחוב, בעוד התירס שהבטחתי להם מתבשל על האש.

אחרי שאכלנו תירס מיכאל ניגש בעצמו לחדר העבודה שלי, הביא לו משם חבילת דפים לבנים, הוציא את קופסת הטושים מארגז כלי היצירה, המונח דרך קבע על ספסל הישיבה בסלון, וצייר. דניאל בינתיים ביקש שאנעל לו נעלי ספורט, עם גרבי כדורגל, מפני שנכנס לתפקיד כדורגלן בעולם הדמיון שלו.

אבל אחרי כמה רגעים של משחק עם עצמו, משראה אותי מתיישב ליד מיכאל, שצייר בשקידה ובאיפוק, כדרכו, בא והצטרף אלינו.

מיכאל בדיוק סיים ציור ראשון והושיט לי אותו. "זו מתנה בשבילך, אבא," אמר. ואני שיבחתי אותו, ואז פניתי לדניאל – "אולי גם אתה תצייר לי ציור במתנה? אבל עם המון צבעים?"

דניאל נעתר לבקשתי. אך רק החל לצייר – ובניגוד לאחיו הוא לא מצייר מתחמים וצורות אלא צובע משטחים בתנופה, בתנועות יד רחבות – מיכאל אמר לו שזה קשקוש.

"זה בכלל לא קשקוש," אמרתי למיכאל. "לכל ילד יש את הסגנון שלו. אתה מצייר בסגנון אחד, ודניאל בסגנון אחר. דע לך, שיש גם אמנים מבוגרים שמציירים כמו דניאל, והעבודות שלהם נמכרות בהרבה מאוד כסף. אם תרצה גם אראה לך עבודות שלהם."

מאותו רגע שני הילדים ציירו. ואז מיכאל החליט לכתוב את השם של רון רון, מלכת הכיתה שלהם, שלימדה אותם לכתוב את שמה באותיות דפוס. הוא נטל לידו טוש דק, וממש שרטט אותיות על הדף. ואז גם דניאל ביקש נייר חדש וטוש דק, החזיק את הטוש כפי שראוי להחזיק עט – ולא כפי שהוא אוחז בו שעה שהוא משרבט את שרבוטיו החזקים – ו'כתב' אף הוא על הדף.

מיכאל1
הציור הראשון הערב של מיכאל. ביוזמתו.

מיכאל2

את האות מם כאן אני ציירתי. מיכאל יזם את השאר.

דניאל2
הציור הראשון של דניאל הערב

 

דניאל1
הציור השני של דניאל הערב

ואני הבטתי בהם מאושר ושמח. בלבי הודיתי לאילנה, שכנתנו, שלימדה אותי להתבונן בציוריהם, לכבד את סגנונו של כל אחד מהם ולהתנתק מ'ציוויי' המרפאה בעיסוק, שהקפידה עם דניאל להישאר בתוך מתחמים וגבולות, שעה שביקשה ממנו לצבוע משטחים. הנה, הוא יודע לאחוז בעט כשהוא רוצה בזה, ויודע גם לשרבט, כשזה מה שבא לו לעשות.

ואז מיכאל נטל את אחד מציוריו ותלה אותו על דלת המקרר עם ארבעה מגנטים, ואני הוספתי עליהם את ציוריו של דניאל, ואמרתי לעצמי, שסוף סוף משהו התחבר אצלי, בין הורות לבין הוראתי. שמה שאני מלמד את תלמידיי, לכבד כל אחד את האינטואיציה שלו, להבין שאנחנו לא באמת יודעים מה הסיפור שרוצה להיכתב דרכנו, ועלינו לתת לו להיכתב, ואחרי כן להשתקע בו ולפתחו עד שיראה אור עולם במלואו, זה גם מה שאני מלמד לבניי.

וזה בדיוק גם מה שאני עושה כעת עם הספר הבא שלי. עובר עליו בפעם המי יודע כמה, מגלה עוד שכבה עלומה מתחת לשכבה הקיימת, מדייק את החפירה הארכיאולוגית מסביב לכול סיטואציה ולכול דמות, ואחרי כן מלטש את סגנונו, כך שלשונו תהיה אחידה ותשקף את הבחירות הסגנוניות המודעות והלא-מודעות שלי – לכתוב ספרות יהודית, בלשון עשירה ומרובדת, ולספר בה סיפור יהודי. אבל חתרני. כדרכי.

שיהיה לכם/ן לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button