אני חושב שהיום הזה היה היום הכי קשה מכול ימי הסגר עד כה, לילדיי. בעיקר לדניאל. מיכאל ישב להכין אתי סדר יום, בו קבענו שנתחיל ניקיון פסח בספריה בחדר העבודה שלי, נקיים אימון נגינה וקריאה וטיול. אבל כבר בבוקר דניאל ביטא את הצורך שלו בחברים, וככול שחלפו השעות, ואני הסברתי לו שוב ושוב, שמפגש עם חברים הוא בלתי אפשרי, הוא הלך ונסגר בתוך עצמו, סירב לעבוד אתי ועם מיכאל בניקוי האבק מן הספריה, שניהם גם סירבו לנגן ולקרוא, והיום הידרדר להשתוללות חסרת רסן, עם הפסקות של קשב מצד מיכאל. זה היה קשה מאוד.
ובכול זאת, התחלנו לסדר את חדר העבודה שלי, שזו משימה גדולה, לכמה ימים, ועשיתי להם 'על האש' לצהריים, כאשר ביקשו, בלב החצר המנצה ופורחת, וקיימנו קבלת שבת. גם זה משהו. החיים בחצר הפורחת הזאת, האפשרות ליהנות יחד מאוכל, השמירה על שגרת השבת.
*
רק אחרי החדשות, ואחרי שהלכו לישון, היכתה בי פתאום בתדהמה ההיזכרות במחזה שכתבתי בשנת 2006, "אריזות" שמו, המדבר על מצב האנושות אחרי מגיפה מסתורית שתוקפת את העולם כולו. המחזה הזה הועלה בפסטיבל 'צו קריאה' במועדון 'צוותא' תל אביב, בהשתתפות סנדרה שדה, רמי ברוך ושכנתי לשעבר רבקה בכר, וכן צביקי לוין, דודו גולן, יואב יפת ואלון כהן – בליוויה ובבימויה של אלה אלתרמן. הנה קטע קצר מתוכו, שבו מגדה מנסה לשכנע את אחיה מיכאי לקום מרבצו ולהצטרף להלוויה של מכר ותיק, שיש לו אתו חשבונות:
מגדה – בוא, תלך אחריו. לפחות עכשיו.
מיכאי ־ זה יחזיר לי משהו?
מגדה ־ זה יחזיר לך קצת כבוד.
מיכאי ־ זה לא חסר לי. החיים חסרים.
מגדה ־ כשמלווים מת, אז מרגישים בחיים.
מיכאי – אני לא צריך הלוויות כדי להרגיש חי.
מגדה – תצא קצת מהארגז שלך, תסתובב, זה לא בריא בשבילך.
מיכאי ־ בלוויה יש אנשים. אי אפשר לדעת מי חולה ומי לא.
מגדה ־ בשביל זה הן נמשכות רק עשר דקות. על פי חוק.
מיכאי ־ זה מספיק בשביל להידבק.
מגדה ־ בשביל זה יש לי את זה
[מוציאה שתי מסיכות פנים, אחת לה ואחת לו]
מיכאי ־ תראי איך הם יוצאים מהחורים שלהם.
שוכן ארגזים א' ־ פָּרָזִיט!
שוכן ארגזים ב' ־ אֶגוֹאִיסְט!
מגדה ־ אל תענה להם.
מיכאי ־ תולעים. תולעים!
מגדה ־ אני לא צריכה צרות.
שוכן ארגזים א' – רק על עצמכם אתם חושבים!
שוכן ארגזים ב' – גם אנחנו בני אדם!
מיכאי ־ אבק.
מגדה ־ בני אדם, כמונו.
מיכאי ־ אלוהים יודע מאיפה הם באו הנה.
מגדה ־ מאיפה שאנחנו. ממה שנשאר.
מיכאי ־ תסתכלי, העיניים יוצאות להם.
מגדה ־ זה עוד כלום.
[מוציאה שני סרבלי ניילון, אחד לה, אחד לו]
מיכאי – מאיפה כל זה?
מגדה ־ אני יודעת לשמור על האח הקטן שלי.
*
כשכתבתי את השורות האלה גרתי בנווה צדק, ולא היה דבר רחוק ממני יותר ממגיפות, ממסיכות פנים ומסרבלי ניילון. ארבע עשרה שנים חלפו מאז, ולפתע המחזה הזה קפץ מתוך זיכרוני, והדהים והחריד אותי גם יחד. אני יודע מזה שנים רבות שאני מתקשר, שכתיבתי באה אלי ממקומות שאין לי מושג מהם. אבל רק אלוהים יודע מניין כתבתי, בגיל 46 דאז, בתוך זוגיות מאושרת, את השורות הללו. תראו את זה. סצנה אינטימית בין שני גברים שלא מעזים לגעת איש ברעהו:
אנטון – אתה הספקת משהו בחיים. אהבת. לי המגפה גמרה את החלומות עוד לפני שהם התחילו.
[אנטון מנסה ליטול את ידו. מיכאי מסרב]
אנטון – תשתחרר. תשתחרר.
מיכאי ־ לא פה. לא כשרואים.
אנטון ־ פה זה לא הדיקטטורה. אנחנו בזמן חדש.
מיכאי ־ הזמן הוא חדש, אבל השדים ישנים. יש דברים שעדיף להסתיר אותם גם היום.
אנטון ־ לָמה להסתיר? זה טבעי.
מיכאי ־ לא כל מה שטבעי צריך להיות גלוי.
אנטון ־ אז תעצום עיניים.
מיכאי ־ בשביל מה.
אנטון ־ תיכף תראה.
מיכאי ־ אני מעדיף עם עיניים פקוחות.
אנטון ־ תבטח בי. אתה רק תיהנה מזה.
מיכאי ־ טוב. אבל בלי שום דבר לא צפוי או מגוּנֶה.
[פאוזה]
אנטון ־ תחשוב שאני אוסף את היד שלך ביד החמה שלי, ומלטף ביד האחרת.
מיכאי ־ ממזר.
אנטון ־ מעביר לאט את היד שלי על הזרוע שלך. מלטף אותך עד הכתף.
מיכאי ־ זה נעים.
אנטון ־ אוסף את הראש שלך ומקרב אותו אלי, עד שהשפתיים שלנו נוגעות
[פאוזה]
מיכאי ־ זהו. זה כל מה שאני צריך.
אנטון ־ אבל עוד לא הגענו לחלק הטוב.
מיכאי ־ בוא נעצור את זה פה.
אנטון ־ ממה אתה פוחד?
מיכאי ־ מהרבה דברים.
אנטון ־ אתה לא נמשך אלי.
מיכאי ־ מאיפה בא לך הרעיון הזה?
אנטון ־ אז איך אני בעיניך?
מיכאי ־ כמו אל יווני.
אנטון ־ תודה לאל.
מיכאי – היווני.
[צוחקים]
*
אני קורא את השורות האלה, על הכמיהה לאינטימיות והחשש לקיימה עם זר, ועם זיכרונות מהדיקטטורה, ולא מאמין למראה עיניי. זה אני כתבתי את הדברים האלה. לפני 14 שנים. וכעת אני חי אותם. זה פשוט לא ייאמן.
הלילה כבר העברתי את המחזה הזה הלאה. לאן שצריך. עכשיו אני רק מקווה, שהמגיפה הזאת לא תגמור אותנו כמו שזה מתואר במחזה. כול האסטרולוגים מנבאים היום, שהשבוע- שבועיים הקרובים עומדים להיות מאד קשים, עם התגברות המגיפה והתחזקות הסגר. חלקם מדברים על דעיכה של המגיפה והתפרצותה מחדש בנובמבר, עד דעיכתה כליל בדצמבר 2020. אלוהים יודע איך נעמוד בזה.
עלי לשבת לכתוב משהו חדש. אולי הכתיבה תגלה לי את מה שעוד אינני יודע.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
