הבוקר, כשהתיישבתי לכתוב, נמלאתי בהודיה לאל. הבנתי שאני מונחה, מודרך, על ידי כוחות פנימיים בנפשי וכוחות מחוצה לי, הן בהולדת בניי, הן בהחלטה לעבור לתובל, הן באורחות התנהגותי בכלל, ובפרט מאז תחילתו של משבר הקורונה, שאז הכרזתי על בידוד עצמי מרצון, עוד הרבה לפני שהטילו כאן סגר. למעשה, אני נמצא בבית כבר שבועות ארוכים, ולבד מגיחות לקניית מזון, עטוי בכפפות ובמסיכה, אינני בא בחברת אנשים.
אבל ההודיה שלי עמוקה יותר. הבנתי, שמזל גדול הוא שעברנו לגור במרחב הכפרי, שמן השמיים שמרו עלינו, אם זה אלוהים, או סביי וסבתותיי או אמי המנוחה, שאני מבקש ממנה מדי ליל שישי, ומאלוהים מדי בוקר, שהנחו אותנו לעבור הנה, ומביאים לי פרנסה גם בזמן המשבר, ומאפשרים לי להישאר בבית, עם הילדים, ביחדות עמוקה, בתוך הנוף והיופי האלה, בלי לנהוג, בלי המתח ובזבוז הממון הכרוך בנסיעות מצפון הארץ למרכזה.
הבנתי, גם מבלי שיכריזו על כך השכם וערב, שבהיותי שייך לאוכלוסיית הסיכון – בן שישים, מעשן שנים רבות, עם סוכרת ומחלת כלי דם – אצטרך להישאר בבידוד כזה, גם הרבה אחרי שילדיי כבר ישובו לבית הספר. אני לא אוכל לשוב לנסיעות למרכז, למפגשים עם זרים, ואצטרך להישמר מכול משמר לנפשי ולבריאותי, לשמור עד כמה שאפשר על סביבה סטרילית, מסביבי ומסביב אבא שלי – בעבור ילדיי.
הצורך בסטריליות ילווה אותי עוד זמן רב. זה ברור לי. ולכן, אמרתי לעצמי הבוקר, מוטב שאמשיך ליהנות, להסתכל ולבנות את השקט שלי, בתוך ביתי.
לא תמיד זה יהיה קל, אבל אם אקפיד על שגרת כושר ועל סדר וניקיון בסביבתי, וגם בדעתי, זה יעבוד היטב. עלי להיזהר מפני כול מה שמסיח את דעתי, לא לתת לדברים שאינם ראויים להיות בקרבתי להסתפח אלי, ואז אצא מן התקופה הזאת מחוזק בהרבה מכפי שאני, ואני חזק.
היצירתיות, המחויבות, ההתמדה, העיקשות והאהבה שלי, יחד עם היכולת שלי לצפות פני עתיד – עושים ויעשו את שלהם. יתר על כן, אני לא לבד בתוך הדבר הזה. השמיים אתי, היקום, מתיי – וגם סובביי החיים. הונחיתי מתוך לבי ומן השמיים להביא את בניי לעולם, לעבור ולגור כאן, ולהתמיד בכתיבה, בעריכה ובהוראת הכתיבה שלי.
ובעזרת השם, ההתמדה באלה גם תיטיב עם הילדים ועמי.
במהלך כתיבתן של המחשבות האלה ופיתוחן אחרי כן בדעתי, קלטתי פתאום עד כמה אני אדם דתי בעמקי נשמתי, מה שקרוי 'רליגיוזי,' אבל חילוני לגמרי באורחותיי. הבנתי עד כמה אני הרבה יותר דתי מהשר ליצמן, מן החרדים הנסים על נפשם מניו יורק ארצה, מייבאים איתם את הקורונה, מיהודי הניכר הנוטים למות מן הנגיף ומבקשים להיקבר כאן, ומן החרדים המסתופפים בבני ברק, בירושלים ובערים נוספות, ומדביקים כעת איש את רעהו ואת רעותו ואת ילדיהם, מפני ששעו לעצותיו של רב ישיש במקום למשרד הבריאות. הבנתי עד כמה אמונתי שונה ועמוקה משלהם. שאני באמת מאמין שאני מונחה ושמור בידי אלוהים, אבל נוטל על עצמי את האחריות לשמירת חיי וחיי בניי, ואינני מונהג בידי אדם, המעמיד עצמו כמתווך ביני לבין אלוהיי.
כמה קרוב וכמה רחוק זה יכול להיות, להיות יהודי, באותה ארץ, ועם זאת באופן כול כך שונה.
אחרי כול אלה הייתה לי שיחת נפש עמוקה עם חברה טובה. היא אמרה לי דברים, שלא אמרה לי מעולם מקודם לכן, והם הדהדו עמוק בנפשי. הם היו חזקים, ואת תוקפם הפגתי בזה, שתוך כדי השיחה ניכשתי עשבים בחלקה גדולה מאוד בגן הירק שלנו, מכין אותה לשתילה. כששאלה מדוע אני מתנשם, סיפרתי לה, ואז הודיתי לה על השיחה הזאת. אמרתי לה שזו אחת השיחות החשובות בחיי. וכך אני מרגיש גם כעת.
הידיעה הפנימית הזאת, של כול מה שכתבתי לעיל, הייתה הכלים שהיו בידיי היום במפגש ובשהות עם ילדיי. קודם כול ניקיתי את הבית ביסודיות, מפני שחשוב לי, שמרחב המחייה שבו אנו מבלים יחד כול העת, בייחוד ביום קר וגשום כמו היום, יהיה נקי ונעים. אחרי כן הצעתי בפניהם כול מיני פעילויות. השתדלתי בכול מאודי להימנע מוויכוחים איתם על אופן ניצול הזמן שלהם, ובסופו של דבר הצלחתי לשבת עם כול אחד מהם בנפרד גם לשיחה וגם ללמידה. בערב, מזה הערב השלישי ברציפות, הקפדתי על דבר אחד – צום חדשות. אין חדשות. נכנסים למיטה בשבע וחצי בערב, שומעים סיפור מפי, והולכים לישון רגועים.
הערב קראתי להם את סיפורו של סרן קירקגור, מספרו של תום בייקין אוחיון, "אגדות אמתיות." מיכאל שאל למה חתם בשמות בדויים על ספריו. הסברתי להם זאת, ואז סיפרתי להם שגם אני השתמשתי בשמות בדויים, בזמן שעבדתי ב'על המשמר,' וכתבתי בו. "אברהם, העורך שלי," סיפרתי להם, "לימד אותי שאין זה צנוע שיותר מרשימה אחת שלי תופיע במדור שאנו עורכים, באותו שבוע, והפציר בי לחתום על חלק מן המאמרים בשמות בדויים. כך חתמתי בשם 'זיו הלר' על אירועי ספרות שכתבתי עליהם, ובשם 'שלמה דרור' על כתבי עת ספרותיים. בשמי שלי חתמתי רק על מאמרים חשובים, טורי דעה וכתבות."
"ומאיפה השמות האלה?" שאלו הילדים.
"שלמה הוא השם האמצעי שלי. השם 'דרור' הוא שם המשפחה של יואל, אח של סבתא שרה, ואבא של נאווה. השם 'זיו' הוא שם משפחתה של דודה מלכה, והשם 'הלר' הוא שם משפחתה של דודה אידה, הסבתא של עמרי," שחקתי.
ואחרי כן נשקתי להם ללילה טוב, וירדתי למטה, להקשיב לחדשות.
הקשבתי לחדשות ואחרי כן לנאומו של ראש הממשלה. הבטתי בפניו, במימיקה שלו, בשפת גופו. האיש מרוסק. אבל על כך אכתוב בנפרד. תחת זאת עברתי לשמוע 'זום' על הורים וילדים עם בעיות קשב וריכוז בזמן משבר הקורונה, ממנו ליקטתי כמה עצות שימושיות, ואז ישבתי לערוך בספר שאני עורך כעת.
זה יום טוב בעבורי. הלוואי ומחר יהיה טוב ממנו.
לילה טוב.
נ.ב.
זה שאני כותב 'בעזרת השם' לא אומר שאני חוזר בתשובה. פשוט, מעולם לא הלכתי ממנו.
