נגיף הקורונה יצר משבר חסר תקדים בתולדות האנושות. היו מגפות לפני הקורונה. גם הן נוצלו בידי שליטים להרחבת סמכויות השלטון שלהם ולהפיכת דמוקרטיות לדיקטטורות. אבל נגיף הקורונה הסתער על האנושות במאה ה-21, מאה דיגיטלית, שבה המידע מועבר ומשכפל את עצמו במהירות שיא, גבוהה הרבה יותר ממהירות התפוצה, ההדבקה, ההשתכפלות ופיתוח המוטציות של הנגיף עצמו.
חברי, פרופ' אהוד שפירא, ביולוג וחוקר דמוקרטיות ממכון וייצמן, חוזה המפלגה הדמוקרטית, אמר באחת השיחות שהשתתפתי בהן, כי אנו נמצאים בתקופה, שבה יש שני משברים: משבר האמת ומשבר האמון של האזרח בשלטון. מצאתי את אבחנתו מרחיקת ראות ומדויקת מאד.
משבר האמת נובע מהשתלטות ענקיות האינטרנט והרשתות החברתיות שברשותן על חיינו, מערעור הסמכות האינטלקטואלית של המדע לקבוע מהו אמת ומהו שקר, מקריסת כוחה של התקשורת המסורתית ומן החשיפה המטורפת, הלוחצת ונוגשת על התודעה שלנו, למידע לא אמין, מניפולטיבי, לעתים מוטה במכוון ולא אחת נגוע באינטרסים, שאנו צורכים אותו בלי אבחנה ובלי יכולת לאבחנה בין אמת לבין שקר.
משבר האמון של האזרח בשלטון נשען על משבר האמת, ועל האופן שבו שליטים הנוטים לסמכותנות ניצלו ועודם מנצלים את המשבר כדי לכרסם ביסודות הדמוקרטיה, למוטט אותה ולכונן תחתיה שלטון יחיד. גם זו אינה תופעה חדשה בהיסטוריה. שליטים עם נטייה סמכותנית תמיד ניצלו עתות משבר בטחוני, כלכלי, חברתי או בריאותי, כדי לרסק את הדמוקרטיה, לחסל את המתנגדים לכוחם האבסולוטי, להפוך את אזרחיהם לנתינים ולהשליט עליהם שלטון עריץ.
בישראל של שנת 2020-21 משתוללות, אם כן, שתי מגפות. מגפת הקורונה ומגפת הרודנות. השליט העומד בראש ממשלת ישראל היום לא נבחר לתפקידו מכוח הרוב, אלא מכוח המניפולציה. האופוזיציה נגדו זכתה ברוב, אבל הוא פורר אותה בטיעון מתחום הקורונה – קרא לה לחבור יחד כדי להתמודד עם המגפה, ואז השתלט עליה ופורר אותה מבפנים.
בראותו כי המגפה פועלת לטובתו, ניצל הנאשם את הרוב שיצר לעצמו בכנסת, נטל לעצמו סמכויות ריכוזיות מכוח תקנות חוק החירום, ובכך פירק את ההפרדה בין הכנסת כרשות מחוקקת לבין הממשלה כרשות מבצעת, השתית על אזרחי ישראל את איכון השב"כ, ביטל את סמכות הרשות למצבי חירום (רח"ל), סיפח את כוחה לעצמו, ריכז בידיו את קביעת המדיניות בנוגע למגיפה, את הטיפול בה באמצעים שבהם בחר (סגירה ופתיחה לסירוגין של נתב"ג, ארבעה סגרים, מענקי חירום מופקרים וכדומה) ואת ההסברה של צעדיו.
הצעד שהכי החריף את משבר האמון של הציבור בשלטון הוא החיסיון שהטיל נתניהו על דיוניו של קבינט הקורונה למשך שלושים שנה. זהו צעד דיקטטורי, ההפך מערך השקיפות, האמור לציין שלטון דמוקרטי. הטלת החיסיון על דיוני הקבינט, ואגב כך גם על הסכמי הרכישה של חיסונים מחברת 'פייזר' ואחרות, העמידה את נתניהו ושלטונו חסינים מביקורת על החלטותיהם מצד הכנסת והתקשורת, הפכה בזה את האזרחים לנתינים, ואפשרה הפיצול והשיסוי של הנתינים אלה באלה – 'מתחסנים' ו'לא מתחסנים', מאמינים במגפה' מול 'מכחישי קורונה', 'פשיסטים' מול 'לוחמי חירות הפרט' וכיו"ב.
לו היינו עדיין דמוקרטיה, לו היה עומד בראשנו מנהיג דמוקרטי, שנבחר מכוח הרוב ועושה שימוש מושכל ומפוקח בכוח השלטון כדי לשמור על אזרחיו ולהיטיב עמם, הייתה מלחמת האזרחים בינינו נמנעת. אבל כבר איננו דמוקרטיה, וגם עוד לא ממש דיקטטורה. אנו מצויים בדמדומיה של הדמוקרטיה, ברגעי פרפוריה האחרונים.
בראשנו עומד שליט סמכותני, ראש ממשלה הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, העושה כול שיש לאל ידו לעשות כדי לעכב ולמנוע ולבטל את משפטו, גם במחיר אלפי מתים, מאות מתאבדים, מיליוני מובטלים ורעבים. לכן, לא פלא שחוסר האמון של הנתינים בשליטם הפך למתקפות הדדיות חסרות רחם של אדם על רעהו ועל רעותו. וככול שנתקרב ליום הבוחר, זה עלול גם לבוא לידי ביטוי פיסי ברחובות.
מיד עם ההודעה על סיום הסגר הרביעי, והחלת מדיניות הדרכון הירוק במרחב הציבורי, החלה פה עונת הצייד. מתנגדי החיסונים יוצאים נגד הפגיעה בחירויות הפרט, בזכות האדם על גופו, אבל במקום לתקוף את השלטון על מדיניות הסגרים, הזיגזוג והאכיפה הבררנית שלו, אי-מילוי חובת הריחוק החברתי על ידי נבחריו ועצימת העין הנפשעת, העולה בקורבנות אדם, למול הפרת הסגרים וחובת הבידוד בחברה החרדית, חובת החבישה המיותרת של מסכה במרחב הפתוח (בניגוד לחללים סגורים, שבהם היא חשובה), במקום הנהגת בדיקות חום ומילוי הצהרת בריאות אלקטרונית לפני כניסה לבית עסק או למוסד תרבות – מתקיפים מתנגדי החיסונים את כול מי שמוכנים לקבל עליהם את הגזרות הללו, כולל מדיניות הדרכון הירוק, שיש בה בהחלט סימון והפלייה, ובלבד שישרדו את המשבר.
בעלי עסקים ומנהלי מוסדות תרבות, חדרי כושר וסטודיו שונים, הפותחים את שערי העסקים שלהם על פי התניות משרד הבריאות אינם משת"פים של הדיקטטור. הם לא פשיסטים, לא נאצים, לא מחפשים טלאי צהוב על חולצות הנכנסים בשערי המוסדות שלהם. הם אנשים כמוני וכמוך, שהחלטות מטורפות, הנובעות מפאניקה, מאי יכולת לנהל משבר, מהעדפתו של נתניהו את ענייניו האישיים על טובת המדינה, ומשיתוף הפעולה של בכירי הליכוד והאנשים מסביבו, הביאו אותם למשבר כלכלי ונפשי, לפת לחם.
אין שום הצדקה מוסרית לתקוף את מי שמבקשים להציל את עצמם ואת חייהם, וגם לא את מי שנמנעים מן החיסון בשל רגישות לתרופות או מצבים מסכני חיים אחרים. הם לא האויבים שלכם. הם אחיכם ואחיותיכם, המנסים בכול כוחם לשרוד את המשבר הנורא, המשבר החוקתי, הפוליטי והבריאותי, הפוקד אותנו כעת.
"דמוקרטיה," כתב אבי שגיא, במאמרו 'מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית', היא "שיטת משטר, שתכליתה להגן על זכויותיהם וחירויותיהם של בני אדם, לחיות ולפעול כאוות נפשם, זאת תוך כדי איזון בין החירויות והזכויות של כולם. אבל שילוב שתי המגפות, מגפת הקורונה ומגפת הרודנות, בישראל של 2021, מעלה ומחדד עד כדי קיצוניות את ההתנגשות המתמדת, ההכרחית והאימננטית בין ערכי הדמוקרטיה. חירות, צדק, שוויון וערבות הדדית.
מדינה דמוקרטית אכן אסור לה לקפד את חירויות הפרט, אלא במידה ההכרחית בלבד. אבל בזמן מגיפה, שתוצאותיה הרות-האסון ניכרות לעין ברחבי תבל וגם בארץ, אבל הן מודחקות ומוכחשות על ידי בני אדם, שנפגעו ממשבר האמת וממשבר האמון – עד כדי כך שאינם מוכנים להודות בקיום המגיפה, כופרים בהיותה חשוכת מרפא ובטוחים שהחיסון הוא פרי קונספירציה גלובלית ו/או עסקת שוחד אישית – אין למדינה שום ברירה, מלבד להעמיד מול חירויות הפרט את עקרון הערבות ההדדית, להשתית על המרחב הציבורי תקנות ומגבלות, שתתרנה ללא מתחסנים לחיות את חייהם, אבל מבלי לסכן את זולתם, המתחסנים.
הקריאה להחרמת בתי עסק ומוסדות ציבור, המקבלים על עצמם את התקנות והמגבלות שהטיל עליהם השלטון, היא מִשגה אֶתי ופרקטי חמור. לוחמי חירויות הפרט הופכים בזה למשתפי פעולה עם השליט, המעוניין להותיר את נתיניו רמוסים, נטולי תקווה, מובסים וחסרי תוחלת כלכלית ואישית. חמור מזה, הטהרנים הגדולים ביותר הופכים את עצמם לרוצחים בפוטנציה בשם חירותם. מי שאינו מכיר במגיפה, או מטיל ספק בחיסונים, שלא יתחסן. אבל אחרי כן שלא ידרוש את מימוש מלוא זכויותיו וחירויותיו, כולל זכות ההשתתפות במרחב הציבורי והתנועה בו. שכן בזה הוא הופך מלוחם חירויות האדם – לאגואיסט נרקיסיסטי, שחיי זולתו שווים בעיניו כקליפת השום, ובלבד שיתהדר בחירותו על גופו.
ובזה, רבותיי, הטהרן הוא חברו הטוב ביותר של הנאשם. שניהם מעדיפים את טובתם האישית על פני טובת הכלל, שניהם פורעים את יסודות הדמוקרטיה, שהומצאה כדי לאפשר לבני אדם בעלי אינטרסים שונים לחיות יחד מתוך פשרה, ושניהם מקעקעים את יסודות קיומנו כאן.
