ההוֹרה כיזָם בארגון – סיפורים קטנים על הורות מעורבת

בשבוע שעבר שוחחתי עם תמר ויינר שכנתי, על מהלך שנת הלימודים בבית הספר שילדינו לומדים בו. סיפרתי לה שברצוני לכתוב מאמר בעבור הורים אחרים, על בסיס התרשמותי ממה שעברו ילדינו השנה בבית הספר. הבעתי בפניה את החשש, שמא הדברים ייתפסו, חלילה, כביקורת.

"כתוב מנקודת מבטך כהורה פרואקטיבי," יעצה לי, "לא כמבקר."

תמר כבר נתנה לי עצות טובות רבות. לכן, ניגשתי לוויקיפדיה, להבין אחת ולתמיד מה משמעות המונח 'פרואקטיבי':

פרו-אקטיביות או התנהגות פרו-אקטיבית של אדם מתייחסת להתנהגות שהוא יוזם, ומובילה אותו לשינוי במצבים שונים במקום העבודה. התנהגות פרו-אקטיבית כוללת פעולות הכנה למצבים עתידיים, להבדיל מתגובה למצב קיים. משמעות הפרו-אקטיביות היא לחולל דברים, ולא לחכות שדברים יתרחשו. המונח ההפוך במשמעותו הוא ריאקטיביות – תגובה למצב.

מן הגן אל כיתה א'

בית ספר "הרכס" שלנו הוא בית ספר 'מוטה המאה העשרים ואחת.' משרד החינוך בחר בו כאחד מ-11 בתי ספר ברחבי ישראל, שבו צוות ההוראה יבחן שיטות למידה חדשניות ויטפח תחומי ידע ייחודיים. ילדינו הם המחזור הראשון של בית הספר. בשנה"ל הבאה יתווספו אליו כיתות א' ו-ג'.

כבר באסיפת ההורים לפני תחילת שנה"ל הראו ההורים רצון להיות מעורבים בחיי בית הספר. באסיפה נחלקנו לקבוצות דיון. כול קבוצה דנה בנושא אחד – טיב המזון שהילדים יביאו עמם מהבית, אופן חגיגת ימי ההולדת בבית הספר, ועוד – והציגה את מסקנותיה במליאה. ההורים ירדו לרזולוציות מפתיעות, והביעו רצון להשתתף בפעילויות ולעזור לצוות.

השנה החלה בהיכרות של צוות ההוראה החדש עם התלמידים, הקניית הרגלי לימוד ואורחות התנהגות בכיתה ובחצר. ככל שהתקדמה השנה גילינו את המהפכנות החינוכית הנהוגה בבית הספר. כיתה קרויה 'קבוצת עוגן,' הפסקה קרויה 'מרחב למידה חופשי', בית הספר אמנם מלמד עברית וחשבון, טבע ואמנות, ספורט ועוד, אך קבוצות הלמידה אינן חופפות את 'קבוצת העוגן.' לילדים כמו בניי, שהם תאומים, יש אפשרות להיות חלק מן הזמן יחד וחלק מן הזמן לחוד, ולבלות עם כול ילדי בית הספר, לא רק עם ילדי קבוצתם.

הלימוד נעשה דרך התנסות ומשחק. מלבד קבוצות הלמידה על פי נושאים מציע בית הספר לתלמידיו ולתלמידותיו חוגים. השנה היו חוג יוגה וחוג מייקרים, בו התנסו בפירוק מכשירי חשמל, בנייה בבוץ, גילוף ועוד, חוג קרקס, בו למדו הילדים ללכת על קביים, לג'נגל בכדורים ועוד. הילדים בוחרים בעצמם לאיזה חוג ישתייכו.

שיטות ההערכה הנהוגות בבית הספר מופלאות. בתעודת האמצע המורים והמורות כתבו לכול ילד דברים על חזקותיו, המחנכת הוסיפה לכל ילד שיר או ציטוט כלשהו, המתחבר לעולמו הפנימי, וגם התוותה אתו יחד את דרכו בהמשך השנה. כתעודת סיום הכינו כל אחד 'תלקיט,' ובו סיפור שכתבו מפרי עטם, תרגילי חשבון עמם תיארו את עצמם, את משפחתם ואת חייהם, ותמונה שלהם, תחת הכותרת 'האור שבי,' מסביבה הודבקו מדבקות שקופות ועליהן דברים שילדי הקבוצה אמרו על האור שבכול אחד ואחת מהם.

שיעורי בית לא נהוגים בבית הספר. הילדים עשויים לשוב הביתה עם משימות של התבוננות, צפייה ותיעוד של דברים מסביבם. למשל, צפייה בטבע, או ספירת כל הדלתות והחלונות בבית, בשיעור חשבון.

את חוברות הלימוד של חשבון ושפה השאירו בבית הספר, כדי להקל עליהם את משא ילקוטם. פה בדיוק גם החלה הבעיה שלי.

הקושי ההורי

ככול שהתקדמה השנה, הבחנתי שאחד הבנים מיטיב לרכוש את הקריאה והכתיבה, ואחיו מאחר אחריו. אמנם, כך תמיד היה בינקותם, ואותו אח תמיד הדביק את הפער, בכול תחום. אבל בעבורי, כהורה של תאומים, הפער בקריאה ובכתיבה ביניהם היה מתסכל. התסכול שלי התגבר כאשר ניסיתי לשבת עם האח המאחר, אם במסגרת 'שיעור מחשב,' שבו אני מלמד אותו את יסודות השימוש במחשב, ואגב כך גם מתרגל איתו תנועות בעברית, אם במסגרת 'שיעור סיפור,' שבו אנו יושבים ליד המחשב, הוא על ברכיי, ממציאים יחד סיפור קצר ואז גם מקלידים ומנקדים אותו על גבי המסך. הוא שמח בדברים האלה, אך כאשר ניסיתי לעבור אתו לקריאה בסדרת הספרונים הנפלאה של צביה וילנסקי, הביע התנגדות נחרצת.

וכאשר הוא נחרץ, אף אני הופך נחרץ, וזה הביא אותי לידי כעס, ואותו לידי תסכול. השיא היה בליל הסדר. נהוג אצלנו, שבליל הסדר סבא מחלק תפקידי קריאה לכל נכד, על פי תורו. מראש הסברתי לילדים, שהשנה יגיע תורם להשתתף בקריאה, וכי על כן מוטב שיתאמנו בה. אבל בליל הסדר עצמו, אבא שלי, המכיר את פער הקריאה ביניהם, סירב לחלק להם תפקידי קריאה, כי לא רצה לבייש אח בפני רעהו. ואילו אני התעקשתי. נתתי לאחד לקרוא, בעוד אחיו יושב מבויש. לא רציתי להרע לו, רק לעודד אותו לקרוא. אבל שגיתי. זה רק הגביר את התנגדותו לקריאה.

אחרי החג כתבתי על כך לצוות בית הספר. ביקשתי להיפגש עמם, להבין איפה הוא נמצא מבחינת קריאה וכתיבה ואיך אוכל לעזור לו בבית. לפגישה הגעתי די טעון. לא היה לי מושג מה עושים אתו בבית הספר, מפני שחוברות הלימוד נשארו בכיתה. למעשה הייתי מנותק ממהלך השיעורים בעברית ובחשבון, וניזונתי מסיפורי הילדים בלבד ומההתבוננות במידת התקדמותם בפועל.

במפגש ציפתה לי הפתעה. המורים והמורות הראו לי יומן אישי שאותו בן כותב בעידודם כמעט מדי יום, את דפי העבודה שלו בשפה ואת התקדמותו בשפה ובחשבון.

"אל אלוהים," אמרתי להן, "אתן עושות אותי מאושר. לא היה לי מושג שזה מה שהילד עושה בבית הספר ועד כמה הוא מתקדם." ואז נצנצה בי ההבנה. "אני חושב שהבעיה שלי היא בעיית תקשורת עם בית הספר. לקחתם מהילדים את חוברות העבודה, כדי להקל עליהם את משאם, אבל זה ניתק אותי, כהורה, ממהלך הלימוד שלהם."

כשיצאתי החוצה מן הישיבה ניגשתי למנהלת, הודיתי לה עם יד על לבי ואמרתי לה, שהלקח הכי חשוב בעיניי מהמפגש הזה הוא, שכדאי לשתף יותר את ההורים בתהליכי הלמידה של ילדיהם, לחשוף אותנו לחוברות העבודה, ליומנים האישיים שהם כותבים וכך הלאה.

אכן, לשמחתי מיד אחרי כן החלו הילדים שבים הביתה עם דפי העבודה שלהם, סיפורים שכתבו, מכתבים וגלויות שכתבו בכיתה במטרה לשלחם משפחה ולחברים, שזו דרך נפלאה בעיניי ללמד עברית, הקניית שפה דרך הדגשת נחיצותה בחיי היומיום. כיום, רגע לפני סיום שנת הלימודים, שני בניי כבר קוראים וכותבים. הם עדיין מתקשים עם חולם מלא וחולם חסר, שורוק וקובוץ. אבל בהחלט קוראים וכותבים. גיליתי זאת בוודאות הבוקר. הילדים קפצו לחבר בישוב, ואני רציתי ללכת לחדר הכושר. אז כתבתי להם פתק, "לדניאל ומיכאל, אני בחדר הכושר, אבא," השחלתי אותו בין הדלת לבין המשקוף ויצאתי מן הבית.

אחרי האימון, כששבו הביתה, פנה אלי הבן 'המאחר' ואמר. "אבא, נכון היית בחדר הכושר?" "כן," השבתי לו, "איך אתה יודע?" "קראתי את הפתק שהשארת לנו על הדלת."

ואני, לבי נמלא אושר.

מאוחר יותר, כשעבדנו בגינה, אמר לי אחיו: "אני צריך לדעת עברית טובה, כי אני בן של סופר."

צחקתי.

"זה שאני סופר, לא מחייב אותך. עם זאת, מאז שנולדתם, אני מדבר אתכם בעברית גבוהה, מפני שזו השפה שאני משתמש בה. ישנם אנשים שחושבים שאני יהיר, משום שאני משתמש בשפה גבוהה. הם לא יודעים שזו השפה היחידה שאני יודע. השפה הפנימית שלי. ומכיוון שכך הדבר, זה משפיע גם עליכם."

ואז המשכנו לגרוף עלים יבשים מן הדשא, ולקשור את ענפי הוויסטריה לעץ הסמוך, כדי ליצור מצלול.

הורה מעורב

מעורבות הורית אינה יכולה להסתכם בהקפדה על מזונו של הילד או בהשתתפות כהורה מלווה בפעילות. המעורבות ההורית צריכה להיות יוזמת. אם משהו מפריע לך במשוב שהילד מביא עמו מבית הספר, בדוק זאת עם הצוות החינוכי, ואם אפשר תַקנו זאת יחד תוך כדי הליכה. מדובר בעתיד ילדיכם, והדרך הטובה להיטיב עמם היא בשיח פורה ומתמיד עם הצוות. הנה עוד סיפור להמחשה:

אתמול הילדים יזמו עם חבריהם דוכן לממכר דגיגונים אפויים ב'כיכר הרוח.' הם לקחו מן הבית שולחן קטן, מפת נייר, כסף לעודף. מחברם לקבוצה הביאו דגיגונים. אחרי כן עברו בין בתי הישוב כדי לשווק את מרכולתם.

מקץ שעה ומחצה שבו הביתה שמחים, ובידיהם מטבע של עשרה שקלים. "אבא, זה בשבילך," אמר מיכאל, "דניאל ואני החלטנו לתת לך את הכסף, שיהיה לך כסף."

"תודה, מתוק שלי. תודה רבה. אבל יש לי כסף. את המטבע הזה תשמרו לעצמכם בקופה."

אחרי כן התברר לי איך הרוויחו את המטבע. דניאל עצר כול מכונית שעברה ליד 'כיכר הרוח,' בהצעה לרכוש דגיגונים אפויים. באחת המכוניות היו שני צעירים מדיר אל-אסד, שבאו לנפוש בכיכר. הם קנו בשמחה דגיגונים אפויים מן הילדים, אבל גם צילמו אותם במהלך המכירה בסמרטפון.

כששמעתי את זה חשבתי שאני מת. "הרי כבר לימדתי אתכם לא פעם, שאסור לכם לדבר עם זרים!"

"אבל הם לא זרים, הם היו בכיכר הרוח," טען דניאל.

"דניאל, זה שהם מדיר אל אסד, והיו בכיכר הרוח, לא אומר שאינם זרים," הסברתי לו. "כול מי שאתם לא מכירים, שאינו חבר בישוב או הורה של חבר שלכם, הוא זר. ואסור לכם לדבר אתו, ודאי שלא לתת לו לצלם אתכם בסרטון. אתה לא יכול לדעת לאן הסרטון הזה יתגלגל. יש בעולם אנשים רעים, שמחפשים לעשות רע לילדים. אני לא אומר שאלה היו רעים. אולי סתם רצו לצחוק אתכם. אבל לכם אסור לדבר עם זרים."

מאוחר יותר פגשתי בתמר ויינר בכיכר הרוח. סיפרתי לה זאת. היא התחלחלה כמוני, והציעה בחוכמתה שנשוחח על כך עם קיצ'י, רכזת החינוך בישוב, כדי שתמי, האחראית על הפעילות בצהרון שלנו, תעביר לילדים פעילות בנושא.

ומכיוון שקיצ'י בדיוק חלפה שם, במסגרת ההליכה היומית הנמרצת שלה, ביצעתי זאת מיד, ומאוחר יותר גם אכתוב לתמי, ואוודא שאכן תהיה פעילות כזו במרכזון.

הילדים הם האוצר הגדול ביותר שלנו. הם מסבים לנו אושר גדול, והם זכאים למעורבות מצדנו, שתבטיח את שלומם, את התקדמותם ואת צמיחתם, מבלי להצר את צעדיהם, אבל תוך כדי הקניית גבולות פנימיים.

אילן שיינפלד, תובל, 2019.