אהובה שלי, יקירה, נושת נפשי,
כבר מזמן אני רוצה לכתוב לך. לומר תודה על כך שאת מסוגלת לעמוד בזה, ואחרי כל זה גם לעשות איתי סקס. אבל לא יצא לי. לא יצא לי לכתוב לך שיר הלל, מכתב תודה. מזל שאני חבר בקבוצת בלוגרים, אבות, כולם מלבדי סטרייטים, שהחליטו להלל את נשותיהם על הורותן, והיקרו את ההזדמנות הזאת גם בדרכי.
מאז שהכרתי אותך ידעתי שאת אישה עצמאית, דעתנית, היודעת מה לפניה ואינה מוכנה להיות תלויה באיש מלבד עצמה. פעם אחר פעם במהלך חיינו יחד הוכחת לי, כי אינך ניתנת לאילוף ולריסון, אינך מכבדת גבולותיו של איסור או הלכה. את אדם בן חורין, אדם לעצמו, המשתדל לקבוע, עד כמה שניתן, את גורלו במו-ידיו.
לכן לא התפלאתי כשהחלטת להיות לאם בגילך המתקדם (סליחה שאני מזכיר זאת, אבל הרי שנינו בני אותו גיל, ואין מנוס מלאזכר את גילנו בלא יראה). גם לא כאשר בישרת לי כי תממשי את הורותך באמצעות אישה אחרת, פונדקאית, מפני שאת עצמך אינך יכולה להרות. אבל אני מוכרח לומר, שהדהמת אותי בכל רגע שעבר מאז רגע הבשורה ההוא, דרך חודשי ההיריון והלידה ועד הנה.
היו זמנים שחשבתי אותך לאישה קשה, אפילו מאיימת. לא פעם נמהל באהבתי אלי גם פחד, פחד מפני חוזק נפשך ועריצות ליבך. אבל מאז נולדו בנינו גילית לי את פניך האחרים. את יכולת ההכלה והחמלה שלך, את האמפטיה שלך, את הסבלנות האינסופית שלך למול משובות הילדים ואת הסיבולת הרגשית והנפשית שלך. את אישה מדהימה. אני לא יודע אם אי פעם אמרתי לך את זה באופן חשוף כל כך. את פשוט אישה מדהימה, ותודה שאת אשתי.
בעבורי, שנת הלילה ושנת הצהריים הן הכרח. בלעדיהן אינני בן אדם. כשאני עייף אני לא סתם נרגן, אני נהיה כלב. ואילו את מכינה בשוויון נפש גמור את בקבוקי ההאכלה הליליים, שיעמדו מוכנים על השידה הקטנה ליד המיטה שלנו, ונשכבת לישון מוקדם, יחד עם הילדים, שאנו חולקים איתם את המיטה בלינה משפחתית. בעבורך אין טבעי מזה, לוותר על השעות הקטנות של הלילה, שפעם היו שעות של קריאה וכתיבה, אינטימיות ומיניות, וללכת לישון עם הילדים, מפני שאת היא זו שגם קמה איתם במהלך הלילה, כשאני ישן מת.
את מתעוררת מדי שעתיים, כך סיפרת לי, כל אימת שאחד הבנים זז במיטה, בועט בך או קורא בשמך. את מסוגלת לחצות את הבית בחושך, להביא לו את מבוקשו ולחזור לישון עד בוקר, עד שאחד מאיתנו יעיר אותך שוב, ואז לקום רעננה ונמרצת, לעולם לא עצבנית, עמוסת חלומות או קצרת רוח, כפי שהיית קמה בעבר, כשהיינו לבד, ולהתחיל את היום מתרוננת ממש, עם החלפת החיתולים ורחיצת פלג גופם התחתון, שלא יסריחו משתן בגן, הלבשתם והכנתם ליציאה מן הבית, הכנת התיק לגן, ובו בקבוקים ריקים לשתייה, בגדים וחיתולים להחלפה ועוד כל מיני דברים שבגן מבקשים שתביאי, ואני אפילו לא יודע מהם, ואז גם יוצאת מן הבית, קושרת אותם בעצמך במושבי הבטיחות, מסיעה אותם למעון, ולא מתלוננת, כשאני עוד שוכב, מתהפך על צידי, במיטה החמה.
כשאת חוזרת הביתה את הולכת למכון הכושר. זה בכלל לא ייאמן. איזה סופר וומן. לא פלא שאת כל כך מושכת, גם אחרי כל כך הרבה שנות זוגיות. את עושה כל יום כושר, יום ארובי ויום משקלות, רק אחרי כן אוכלת משהו, ארוחת בוקר קטנה, על פי רוב, ומתיישבת לעבוד.
ככל שמתקדם היום את כבר מתכווננת ומתכוננת ליציאה מן הבית כדי להשיבם מן המעון, נדרכת שלא תאחרי למעון, כדי שלא נחויב בתשלום קנס על זה. ומרגע שאת מחזירה אותם הביתה את היא זו שמטפלת בהם. אני נכנס לתמונה רק כשצריך לגעור במי מביניהם, להעמידו על גבולותיו. אבל את, את היא זו המחבקת, מנשקת ומנחמת אותם כל אימת שהם נופלים, נפצעים או מכים איש את רעהו, ובו-בזמן מסוגלת גם לתלות כביסה או להוריד כביסה, לקפלה עוד בחוץ, בחצר, ולהכניסה מסודרת לתוך תאי הארון, לבשל, להכין ארוחת ערב, לסדר את שידת ההחתלה בזמן שאת ממלאת להם כבר את האמבטיה, לקלחם, מלבד הזדמנויות מעטות שבהן אני מגיע הביתה מוקדם ועוזר לך בזה, מלבישה אותם בפיג'מות מקסימות, יושבת איתם על הפוף בחדר ומקריאה להם סיפור, בעודם מתרפקים עליך, מה אגיד ומה אומר, אישה למופת, אם נהדרת.
כשאני מגיע הביתה אני כבר בדרך כלל מת. אני נשכב לידם על המיטה, מחבק ומנשק אותם, אומר להם שאבא אוהב אותם, ואז שואל אותם "מי אוהב את דניאל? מי אוהב את מיכאל?" רק כדי לשמוע את המילה 'אבא.' לפעמים אני גם עושה את הטעות ושואל מי אוהב את אבא. אתמול דניאל אמר 'אבא,' אבל מיכאל סירב לומר זאת. וכששאלתי אותו את מי הוא אוהב הוא אמר 'אילנה.' ואת אבא? שאלתי. 'לא,' השיב. ממש נעלבתי.
עד שהבנתי שאני צריך להיות איתו יותר, כדי שיקבל ממני לא רק את האיסורים והחרמות, אלא גם את המהות החמה והמגוננת שבי, שבדרך כלל את היא זו המעניקה אותה לילדים.
אבא שלי אומר, וגם האקס פסיכולוג, שמה שהכי חשוב בגידול ילדים הוא להקנות להם ביטחון רגשי. אני הרבה פעמים תופס את עצמי תוהה, איך אקנה לבניי את מידת הביטחון הרגשי שהעניק לי אבי. אבל את בכלל לא שואלת את השאלה הזאת. היא לא קיימת בעולמך, מן הסיבה הפשוטה – בעצם טבעך, בעצם קיומך, את התשובה לשאלה הזאת.
את מקנה להם ביטחון בכלל בלי לחשוב על זה.
אלא שאת לא קיימת, אלא בתוכי.
גיליתי אותך לפני שנים, כשהלכתי למישהי הקוראת בהילות ובצ'אקרות, ומטפלת בהן באמצעות גונג. היא הבהילה אותי באומרה לי, שבצ'קרת הלב שלי יושבים איילה עם סוס, וסוס לא אמור להיות בה, וכמו כן – שעל נפשי השתלטה רוח אישה, התדבקה בי ומאז אינה נותנת לי מנוח.
היא שולטת בך ומבלבלת אותך, אמרה לי. רק בגללה אתה נמשך לגברים.
במשך השנים קראתי די הרבה, למדתי משהו על תפיסת האנימה והאנימוס אצל יונג, והבנתי שאת החצי השני שלי, את מחצית יישותי, זו, שמרבית הגברים משתיקים אותה בתוכם, ומחפשים אישה שתשלים אותם לכדי זוג, ואילו מיעוטם מאפשרים לה לחיות ולהתבטא דרכם, ולכן, פעמים רבות הם חיים לבדם, או עם בני-מינם.
למדתי לא לריב איתך, אלא להלל אותך. לקבל אותך בתוכי. לאפשר לך להתבטא. אפילו לצאת לשדות הצייד, לחפש לך גברים אחרים שיבואו לשרות איתך במחיצתי.
ונדמה לי שזה סוד היחסים הארוכים והטובים שלנו יחד. אני לא מקנא לך. אני נותן לך מקום, כדי שאת תתני לי. הייתי שמח אם היית נותנת לי עוד קצת מקום, לפעמים אני מרגיש שכבר השתלטת על רוב המרחב הפנימי שבי. אבל על פי רוב, אנחנו נראים לא רע, ומסתדרים די יפה יחד, בתור שני פניה של נשמה אחת.
לכן, אולי, בעצם, במקום שאהלל אותך, כדאי שנהלל שנינו את אלוקים, שברא אותנו אחוזים ולפותים זה בזו, באופן עמוק כל כך. הנה שיר של חברתי, נוגה אשד, שמכל בחינה אפשרית אני יכול לומר עליה, שהיא 'מתפללת איתי באותו בית כנסת,' השרה בקולה המיוחד את "הללו-יה."
ועכשיו, אם לא אכפת לך, לכי חפשי מישהו שינענע אותך, מותק. כי אני עייף מת.
לא קל להיות גם אבא, גם אימא, לשני פעוטות בני שנתיים, גם מורה, גם הורה, גם סופר, וגם לטפל בעניין הזה, בקצה הגוף, כשהעיניים נעצמות כבר, ואתה בעצם ישן.
לילה טוב.
