(יומן מלחמה 103).
תעוקת החזה החריפה הרפתה ממני אתמול רק כשהיינו באמצע כביש שש, קרוב לתל אביב. חצי כדור ההרגעה שלקחתי לפני הצהריים, ורק בזכותו הייתי מסוגל לעמוד ולמכור ספרים ביריד הספרים של היישוב, לא עזר לי. לא יכולתי לעמעם בי את החרדה הגואה למול התחושה, שהנסיבות מקרבות כעת את פלישת חיזבאללה לגליל. כל הימים האחרונים התלבטתי מה לעשות. שני הבנים חלו בקורונה, כך שלא יכולתי לנסוע אתם לאבא שלי. בדקתי בית מלון וצימרים באזורים שונים, אבל לא הזמנתי לנו חדר לסופשבוע. אין לי כעת היכולת הכלכלית לכך.
ואז דיברתי עם תמי, חברתי הוותיקה. והיא אמרה מיד – בואו אלי. היא לא חוששת מקורונה, מפני שכבר נדבקה בעבר, וגם הוכיחה לי שחור על גבי לבן, שימים אחרי הופעת הסימנים, המחלה כבר אינה מדבקת.
כמעט בן-רגע הכנסתי אוכל לצידנית, ארזתי מזוודה עם בגדים ואת תיק העבודה שלי וזירזתי בילדים לעלות על האוטו. לכלבה ולחתולים השארתי מים ואוכל בחוץ, לתרנגולות נתתי מנה כפולה מזה ומזה. היה ברור לי, שאם רק נעבור את הלילה בשלום נחזור עם בוקר לתובל, ולבד מזאת אני יכול לבקש עזרה בטיפול בהם מן השכנים.
כשהגענו לבית של תמי, בצפון הישן של תל אביב, מצאתי באורח נס חנייה חינם לסוף השבוע בפינת גורדון והרחוב שהיא גרה בו. עלינו למעלה, התקלחנו, הילדים אכלו פיצה והמבורגר שביקשו שתזמין להם עוד מן הדרך, ואז ירדנו לחוף גורדון. הילדים שיחקו שם בצלחת מעופפת, אחרי כן גם נכנסו לטבול במים, ובתושייתם גם התקלחו בחוף עם שמפו שמצאו שם. תמי ואני התיישבנו במסעדת חוף, הזמנתי לנו בירה ויין וגם פילה דניס עם ירקות בתנור.
ישבתי שם עם ערב, רגוע כפי שאינני זוכר את עצמי מזה זמן רב, ושוחחתי עם תמי. הכרנו כשהיא הייתה עורכת התרבות של 'מעריב' ואני איש יחסי ציבור. כך שיש לנו חתיכת דרך במשותף, חברים וחוויות מעולם התקשורת, הספרות ועוד. החברות שלנו כול כך ארוכת שנים, שגם אם אנו נפגשים רק פעמיים שלוש בשנה, השיחה תמיד קולחת.
בלילה חזרנו לדירתה. ישבנו ושוחחנו עוד במרפסת. עם שחר, קמתי בארבע וחצי בבוקר, והיא בחמש, הכנו יחד ארוחת בוקר והמשכנו לשוחח. ואז אמרתי לה, את יודעת, מרגע שקרבנו לתל אביב הסטרס והחרדה שלי נעלמו, אצלך אני אפילו מוצא את עצמי מחייך וצוחק. והעיקר, השיחה איתך, כל כך חסרות לי שיחות כאלה בתובל. הרי את כול חבריי וחברותיי הוותיקים הותרתי מאחור, במרכז, כשעברנו לגליל.
הילדים התעוררו. דניאל ביקש לחזור מיד הביתה. מיכאל רצה לנסוע לסבא, ואז לשבוע הספר בשרונה ולהפגנה בקפלן. אבל אחרי שעשינו בדיקת קורונה, וראיתי שדניאל עוד חולה, לא רציתי לנסוע אתו לאבא שלי, וגם לא לשרונה או קפלן. ישר הביתה.
מיכאל קצת התאכזב. הוא קיווה לרדת שוב לים, לבלות בתל אביב ולהיות בשבוע הספר ובהפגנה בקפלן. כבר המון זמן לא היינו שם, והוא מאוד רוצה בזה. אבל אחיו סובל בצורה קיצונית מהמון אדם, להשאיר אותו עם אבא שלי כשהוא חולה בקורונה אסור לי, ולכן העדפתי לעלות על המכונית ולנסוע מיד הביתה.
הגענו לתובל בעשר בבוקר. עשיתי סיבוב אצל בעלי החיים ובדשא, ואז התיישבתי לשיחה עם השכנים הצמודים, עינת ויאיא. באחת עשרה וחצי כבר עייפתי מלילה שהתקשיתי לישון בו, ונכנסתי למיטה. קמתי בשתים עשרה בצהריים, אכלתי ושבתי לישון.
כשהתעוררתי אחר הצהריים, הילדים כבר שיחקו עם חברים, בילו בברכה אצל מתן ואז הזמינו את כולם לארוחת פיצות. הם חיסלו שלוש פיצות, הנערים, ובעודי מגיש להם את האוכל ומכין לעצמי סלט הרגשתי איך החרדה שבה ותוקפת אותי במלוא עוזה. עד כדי כך קשתה עלי, שלקחתי את חצי הכדור השני מאתמול.
אבל זה לא עוזר. אי הוודאות באשר לימים הקרובים איומה. לתחושתי אנחנו ניכנס למלחמה. אני רק מקווה עבור הילדים שתתפרץ רק אחרי מסיבות הסיום שלהם את בית הספר, בימים רביעי וראשון הקרובים. אחרי כן אלוהים גדול. אני לא יודע אם אהיה מסוגל להמשיך לחיות כאן ברמה כזו של חרדה. אמנם, כפי שאומר אבא שלי ואומרים השכנים, 7.10 לא יקרה כאן, כי צה"ל ברמת מוכנות וערנות גבוהה. אבל אם חיזבאללה יפלוש הנה תחת מטח טילים על כל הארץ, עם עשרות אלפי לוחמיו ומתנדביו ממדינות אחרות, אינני בטוח שלצה"ל יהיו די והותר כוחות לעצור בעדו. ומכיוון שאנחנו חיים רק 40 ק"מ מן הגבול, עניין של 40-45 דקות נסיעה, ומצויים לגמרי בתוכנית הכיבוש של כוח רדואן (עד כביש 85, במטרה לנתק את הגליל משאר הארץ), החרדה שלי איומה.
יש לי כול מיני מחשבות. להשכיר את הבית ולשכור דירה בתל אביב, לקחת את הבנים ולנסוע מראשית יולי לחודש-חודשיים לחו"ל, לנסות להרחיק אותם ואת עצמי מן האימה העתידה להתחולל כאן, בתוך ימים ספורים ממש. אבל אין לי אנרגיה נפשית לזה, גם לא רצון, ולא כסף, ואני לא רוצה לחיות כפליט במדינתי או מחוצה לה.
מיכאל רצה והתקבל לבית הספר הדמוקרטי בתפן, הנמצא בכפר ורדים. דניאל התקבל באהבה, עטוף, לבית הספר במשגב. אני לא רוצה לנתק אותם מחבריהם וחברותיהם וממסגרות החינוך החדשות שלהם. זאת, הגם שדי ברור לי, שאם תתחיל המלחמה, בית הספר בתפן לא יוכל לפעול כסדרו ויצטרך כנראה למצוא לו מקום אחר, שכן כפר ורדים הייתה מטרה של חיזבאללה כל החודשים האלה.
אני חש לכוד במציאות איומה. כהורה יחידני מבוגר המטפל בתאומים בני 12, אני אחראי לגורלם ולהישרדותם ולטיב חייהם. אני לא רוצה שיעברו כאן מלחמה איומה. אבל גם לא מסוגל לקפל את הכול וללכת מכאן. לא לחודש, לא לשנה. אני מניח שאיני יחיד בזה.
וכל זאת, מבלי להזכיר במילה את הצורר וממשלתו, שיצרו את התנאים והנסיבות שהובילו אותו לזה.
המלחמה תכף תתחיל. זה עניין של שעות או ימים. ואז, כמו חברינו וחברותינו ביישובי עוטף עזה, כנראה ניסגר בממ"ד ונקווה שיצילו אותנו בזמן.
ככה זה כשאין אמון במדינה, בצבא, באיש.
אני כותב את הדברים האלה לא כדי לקבל עצות, וגם לא כדי לייאש. אני פשוט מוכרח לפרוק בכתב את מה שאני מרגיש. ידעתי מזמן שהחורבן הזה יגיע, אבל משהוא כבר כאן, זה נורא מייאש.
