יום קטנות. או: טירוף של משפחות אחרות.

במונולוג הפתיחה שלו, למחזה “החולה ההודי” של רשף לוי, אומר, בין השאר, עורך הדין אבשלום בן-ארי: “בשבילי זה דווקא היה עיסוק מרגיע – לשמוע קצת על טירוף של משפחות אחרות.”  בזה הוא חושף את הטירוף במשפחתו-שלו, ממנה ניתק עשרים וחמש שנים מקודם לכן.

במשפט הזה נזכרתי כמה וכמה פעמים, שעה שקראתי בספרה של נטליה גינצבורג, “אמרות משפחה,” המספר על בני משפחתה הקרובה, הוריה ואחיה, חבריהם, בעלה וחברי בנעוריה, ולמעשה כל משך הזמן שחייתה בו בטורינו.

ילדותה עברה בצל אב עריץ, מדען חובב טיפוס-הרים, שהכריח את ילדיו לתחביבו, ובו-בזמן גם הפחית כל חייו מערכם, ואימה, שהייתה טיפוס די קפריזי וילדותי. גם מערכת היחסים בין אחיה הייתה סבוכה. היא מתארת את היריבויות בין האחים, חלקן נותרו בעינן במשך חייהם וחלקן נפתרו עם השנים, ואגב כך, אגב הסיפור המקוטע לאנקדוטות ופרגמנטים של ימי משפחתה, משתרבב פנימה צילו המאיים של הפשיזם וזוועות מלחמת העולם השנייה.

אלא שנטליה גינצבורג לא נותנת לפשיזם או למלחמה להשתלט על תולדותיה או על זיכרונותיה וסיפורה אותם. דווקא בשל הנגיעה האישית של המאורעות בחייה, הן משום שהוריה ואחיה נחלקו פוליטית, חלק מאחיה גם נאסרו בגין פעילות מחתרתית, והיא עצמה נישאה לפעיל פוליטי ואף התאלמנה ממנו בזמן המלחמה, גינצבורג מספרת על אירועים אלה באותה מידה של דיוק ורפרוף שבה היא מספרת על טיול להרים עם הוריה או על יחסיה של אימה עם התופרת שהייתה מגיעה אליהם הביתה.

כתיבתה של נטליה גינצבורג מערבת אמצעים קומיים עם כלים אחרים. אחד האמצעים הקומיים שהיא משתמשת בהם הוא אלמנט החזרה. לאורך הספר שזורות מימרות כנף של בני משפחתה, החוזרות ונשנות בו, ובעצם חזרתן מעוררות יסוד קומי בדמויות, אך גם נותנות לקורא תחושה שהוא כבר מכיר אותן. עוד יסוד קומי הוא ההנמכה. היא כותבת על היקרים לה מכול לא בעט מושחז, אלא רחום, אבל מתייחסת אליהם בזווית כזו, שהם נראים קצת נמוכים, אנשי יומיום כאלה, בריות שתיאור קיומן על ידיה מעלה על פני הקורא חיוך סלחני. נו טוב, משוגותיהן מזכירות לו את משוגות משפחתו שלו.

“ואז, בוקר אחד, היה ‘הירח’ של מריו חולף. הוא היה נכנס לסלון, מתיישב בכורסה ומלטף לעצמו את הלסת בחיוך הרה-משמעות ובעיניים עצומות-למחצה, והיה מתחיל לומר. ‘האור של הנחת של הוורד.’ זאת הייתה מין ‘בדיחות’ שאהב מאוד וחזר עליה מבלי לשבוע. ‘הקור של המחט של המרד,’ המשיך, ‘הבור של השחת של הגרד. החור של התח…’ ‘מריו!’ צעק אבי, ‘בלי מילים גסות!’

“האור של הנחת של הוורד,’ התחיל מריו שוב משאך יצא אבי מן החדר. הוא נשאר לפטפט בסלון עם אמי ועם טרני, הלה היה חברו הטוב. ‘כמה נחמד מריו כשהוא טוב!’ הייתה אמי אומרת. ‘כמה סימפתי! הוא ממש כמו סילביו!”

סילביו היה האח של אמי שהתאבד.”

וכך הלאה והלאה.

בבגרותו, מריו נאסר בגין פעילותו הפוליטית, נמלט ממאסרו בשחייה בנהר לצרפת ועובר לחיות בפאריז. הנה, למשל, קטע נוסף עליו, מחלק מתקדם יותר ברומאן:

“עכשיו כתב מריו מפאריז, בכתב ידו הזעיר והלא קריא, מכתבים קצרים ותמציתיים, שהוריי התקשו לפענח.

הם נסעו לבקר אותו. מריו חי בפאריז בעליית גג. הוא עדיין לבש אותם בגדים שבהם קפץ למים בפונטה טרזה. הם כבר היו דהויים ובלויים. אמי רצתה שיקנה לו חליפה, אבל הוא סירב להיפרד מהבגדים הדהויים הללו. הוא שאל מיד על חדשות על אודות סיון סגרה וגינצבורג, שעדיין היו בבית הסוהר, ועל גינצבורג דיבר בהערכה, אך כמו על אדם רחוק, שאמנם הוא לא חדל לחשוב עליו ולחבבו, אך כאילו הניח אותו מעט בצד. ואשר להרפתקה שלו ולבריחתו, נראה כאילו שכח אותן לגמרי.

הוא כיבד את בגדיו בעצמו. לא היו לו אלא שתי חולצות בלויות, ואותן כיבס בזהירות רבה, באותה תשומת לב קפדנית שבה היה מטפל פעם בלבני המשי שלו ומסדר אותם במגירות.

את עליית הגג שלו היה מטאטא בעצמו, ביסודיות רבה, והיה תמיד רחוץ ומגולח היטב, נקי ומסודר, למרות הבגדים הבלויים. והוא נראה, אמרה אמי, סיני יותר מתמיד.

היה לו חתול. בפינה של עליית הגג היה ארגז ובו נסורת. החתול נקי מאוד, אמר מריו, הוא אף פעם לא עושה קקה על הרצפה. אבי טען שיש למריו קיבעון לגבי החתול הזה. הוא קם השכם בבוקר והולך לקנות בשבילו חלב. גם אבי, כמו סבתי, לא סבל חתולים. וגם אמי לא חיבבה במיוחד חתולים, היא העדיפה כלבים.

אמי אמרה:

‘אולי תיקח במקומו כלב?”

‘מה פתאום כלב!’ צעק אבי, ‘רק זה חסר שיהיה לו כלב!’

בפאריז ניתק מריו את קשריו עם קבוצות הארגון ‘צדק וחירות.’ זמן מה עוד היה קשור אליהן ולקחת חלק בהוצאת העיתון שלהם. אבל אחר-כך מצא שהן אינן לרוחו.”

וכך הלאה והלאה.

שום סיפור אינו מושלם כאן, והצמדת פרטים כמו חולצות דהויות, חתול בעליית הגג והינתקות מחבריו למחתרת יחד גם מקנה להם אותה ערכיות יחסית. אין כאן שקילה ומדידה, מיון וסידור ערכי של עובדות חיים. הכל מובא זה בצד זה, כחלק לגיטימי מן החומרים העושים דמות ומספרים את חייה.

*

הספר “אמרות משפחה” אינו רומאן, וכמו שכתב מנחם פרי על כריכתו, גם אי אפשר לכנותו אוטוביוגרפיה. למעשה, זהו אוסף פרגמנטים מזיכרונות משפחה, שמה שמחזיק אותו יחד הוא הגבלת המקום והזמן – פרקי טורינו של נטליה גינצבורג, סט קבוע של דמויות משפחה ודמויות משניות וסגנון הסיפור הייחודי של גינצבורג, שיש בו לשון מדויקת, יכולת רישום קלילה אך בהירה ולוכדת מהות של בני אדם ומצבים – והומור דק.

מי שהפנתה אותי אל הספר הזה הייתה אחת מתלמידותיי בסדנאות הכתיבה שאני מקיים, ובהן, תמיד אני מתחיל בעבודה עם זיכרון וזיכרונות. העבודה עם זיכרון ועם זיכרונות היא מהותית לכל יוצר, הן מפני שבכל נקודה בזמן אנחנו יוצרים את עברנו ואת זהותנו מחדש, שוב ושוב, יוצרים את עצמנו על סמך ההתבוננות לאחור, מספרים את סיפורנו, והן משום שהדמויות שאנו כותבים ניזונות מן הזיכרונות שלנו.

פעמים רבות אירע לי, שדווקא בשעת כתיבתו של רומאן בדיוני, שעלילתו מתרחשת במקום ובזמן אחרים לגמרי בהיסטוריה היהודית, מתפרצים ממני, במהלך הכתיבה, גם זיכרונות ילדות ובגרות שלי, שלא ידעתי שאני בכלל זוכר. על פי רוב, בשלב מסוים של הכתיבה אני עובר, כמעט מבלי משים, מגוף ראשון לגוף שלישי, ומקנה לדמויות הרומאן שאני עסוק בכתיבתו באותו זמן את היטל הזיכרונות שלי עצמי. כך, אפוא, אני תמיד כותב שני ספרים בו-זמנית, זה שהוא בדיוני, וזה שהוא ספר-חיי, מרקם זהותי.

ועוד יבוא יום, ובו אוציא לאור גם פרקים מזיכרונותיי שלי.

בעניין זה, כתיבת זיכרונות ואופן פרסומם, ודאי גם בעניינים אחרים כמו כתיבה בדיונית, הקריאה בספר זה של נטליה גינצבורג היא סוג של בית ספר. שכן, כבר בפתח ספרה היא עומדת על הבעיה האתית העומדת בבסיס כתיבתו ופרסומו:

“המקומות, המאורעות והדמויות בספר זה אמיתיים. לא המצאתי דבר,” היא כותבת. “בכל פעם שהמצאתי משהו, בעקבות הרגליי הוותיקים כמחברת רומאנים, חשתי מיד דחף עז להשמיד את כל מה שהמצאתי.

גם השמות אמיתיים. אי-הסובלנות כלפי כל המצאה, שהרגשתי בשעת כתיבת הספר הזה, הייתה כה עמוקה, שלא יכולתי לשנות את השמות המציאותיים, אשר נראו לי חלק בלתי נפרד מן האנשים המציאותיים. כמה מהם מן-הסתם לא יאהבו למצוא את עצמם כך בספר, תחת שמם ושם המשפחה שלהם. אבל אין לי מה להשיב להם.

כתבתי רק מה שאני זוכרת. לכן, אם קוראים את הספר הזה ככרוניקה, אפשר לטעון כי יש בו אינסוף לקונות. אף שהוא מתבסס על המציאות, אני חושבת שיש לקרוא אתו כאילו הוא רומאן. מבלי לתבוע ממנו לא יותר ולא פחות ממה שרומאן יכול להציע.

יש מאורעות רבים, שאף שאני זוכרת אותם, פסחתי עליהם בכתיבת הספר. בין אלה, רבים נגעו ישירות בי-עצמי.

לא היה לי חשק רב לדבר על עצמי. למעשה, הסיפור הזה אינו הסיפור שלי-עצמי, אלא יותר. עם כל החללים והלקונות שבו [הוא] סיפורה של המשפחה שלי. עלי להוסיף, שמאז ילדותי ונערותי חשבתי תמיד לכתוב ספר שיספר על האנשים שחיו אז סביבי. הספר הזה הוא אכן, בחלקו, הספר האמור. רק בחלקו, שכן הזיכרון בוגדני, וספרים העוסקים במציאות הם לעתים כה קרובות רק שבבים והבהובים קלושים של מה שראינו ושמענו.”

זהו.

ככותבת, היא מודעת לכך, שיהיו אנשים שלא יאהבו את אזכורם בספרה בשמותיהם ובפרטיהם האמתיים. אך אין היא מתנצלת בפניהם על כך. היא רק אומרת שלא הייתה יכולה להמציא להם שמות אחרים, שהכתיבה לא יכולה הייתה לשאת זאת, ומחויבת לכתיבתה המשיכה בה והוציאה את הספר הזה לאוויר העולם.

בני אדם שאינם כותבים, ובהם בני משפחתם של הכותבים, אינם מבינים, שהכתיבה חכמה מאיתנו. הכתיבה אינה מעשה מודע, וכאשר אנו מנסים לנתבה על פי עקרונות של אתיקה או של נאמנות משפחתית היא מתקלקלת. הכתיבה חכמה מאיתנו, כותביה, ויודעת לאן היא רוצה להוביל אותנו. אנו איננו יודעים זאת. אנו רק משרתיה הנאמנים של הכתיבה, שבעבורנו היא אוויר לנשימה ודרך חיים.

ההסכם הבסיסי של אדם כותב עם כתיבתו הוא – אני כותב כדי לחיות. ואת כבר תראי לי את הדרך. אני לא אפריע לך, ואת לא תפריעי לי.

זהו, פחות או יותר. ועם כל השאר צריך להסתדר אחרי כן.

וספרה של נטליה גינצבורג, “אמרות משפחה,” עושה זאת בהחלט.

ומשום כך, לא פחות משהוא דיוקנה השבור של משפחה אחת, הוא נהיה לדיוקנה של תקופה קשה והרת גורל בתולדות אירופה בכלל ואיטליה בפרט, מבלי שיהפוך לספר עיון על מלחמת העולם השנייה או לרומאן היסטורי.

זה יופיו של הספר הזה. זהו ספר של פכים קטנים, המאיר תקופה גדולה.

נטליה גינצבורג, אמרות משפחה. הוצאת סימן קריאה הקיבוץ המאוחד, ועם עובד. 2012. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו. מתרגם שותף: מנחם פרי.