האמת היא שלא בא לי לכתוב. בערב כזה, שבו נודע מותו של ילד אחר בן 4.5, ושמו דניאל, מפגיעת פגז מרגמה בקיבוץ בדרום, אי-אפשר לחשוב על שום דבר אחר, ודאי שלא לכתוב על דברים טריביאליים כמו האופן שבילו בו היום ילדיי את החופש הגדול. אני בכל זאת כותב, הן מפני שאני לא מוכן להישבר נפשית בפני המלחמה הזאת, והן משום שאינני רוצה להחסיר ולו יום אחד ביומן החופש הזה, בעבור בניי, שיגדלו ויקראו בו.
הבוקר לא יצאנו מן הבית. כבר עם ההשכמה הודעתי לבנים, שהיום ננקה את הבית לכבוד שבת, ועם שובי מן הכושר, זה מה שעשינו. אני ניקיתי, מיכאל עזר לי, דניאל שיחק בינתיים בארגז הכלים שלי, שפתחתי בעבורו בחצר. כיוון שזה מה שעשיתי כל הבוקר גם נשברתי ונתתי להם בקבוק מטרנה כארוחת בוקר, אחרי שלא אכלו דבר במשך כמה שעות. וזה כמובן הסתיים בעוד בקבוק מטרנה בצהריים. אחרת לא היו הולכים לישון.
בין לבין הגיע לבקרנו חברי הטוב הילל, שאנחנו חברים עוד מאז השירות הצבאי. הוא קיבל, זה השבוע השני ברציפות, סוף שבוע בבית מלון בתל אביב, בזכות זה שהוא תושב הדרום. זו יוזמה יפה מאוד בעיניי. בכל מקרה, היא גם איפשרה לנו להיפגש אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו, ולהילל – לפגוש בילדים.
הם ציפו לו מאוד. לפני שבועיים קבענו בחוף הים, ופספסנו איש את רעהו. כך שהיום כבר ממש הסתקרנו מיהו אותו 'הילל' שאבא כל כך מחכה לו. והוא הגיע, והושיבם על ברכיו, ומיד התחבר אליהם. וזה היה נחמד מאוד. כי יש לו כבר בת שהיא קצינה בצה"ל ובן בגיל 17 כמדומני, והנה הוא מתחבר עם ילדיי.
אחר הצהריים נסענו לסבא. הילדים ביקשו לשחק איתי בלגו, ובנינו יחד בית גדול, בתוכו החליטו לשכן את כל החיות מארגז המשחקים של סבא, ודניאל הסביר לי שהפיל עושה פיפי ליד הבית, והאיש ישן בתוכו, מיכאל בנה מגדל גבוה מאוד על קיר הבית, דניאל אמר שזה מנוף חדש – כמו המנופים שאנו מצביעים עליהם ברחבי העיר, אגב, שמתם לב כמה אתרי בינוי של מגדלים צמחו בה לאחרונה? – ואז אמר מיכאל 'אזעקה,' והצביע על המגדל.
"למה אתה מתכוון, מיכאל, שיש צופר של אזעקה על המגדל?" שאלתי אותו.
"כן," אישר.
בטיולינו בשכונה הראיתי להם היכן מתנוסס הצופר על מגדל, ומאז בכל פעם שאנו עוברים לידו הם מצביעים עליו ואומרים 'אזעקה.'
לא משהו שהייתי רוצה שיידעו. אבל הם ילדים ישראלים. והם גדלים אל תוך מלחמה, לצערי. ומוטב שיידעו מה שעליהם לדעת כדי להישמר מפניה.
שכבתי איתם על הארץ בבית של סבא ושיחקנו בלגו, בעוד נפשי נתונה באזעקות התכופות שהתראותיהן נשמעו בטלפונים שלי ושל אבא. אמרתי לו ביידיש מעורבבת באנגלית, שילד בן 4.5 נהרג מפגיעת פצמ"ר. הצטערנו שנינו, אבל השתדלנו לא להראות זאת לילדים.
וזה ליווה אותנו גם בארוחת הערב, שהייתה הפעם שקטנה באופן יוצא דופן, בלי ויכוחים פוליטיים, בלי התלהמות, רק עם איזו נמיכות רוח של צער, של הבנה שאלה הם החיים כאן, בכל יפעתם ונוראותם, שנורא קשה לקבל את זה ולחיות ככה, אבל אין לנו דרך אחרת. או, כמו שאמרה אביבה, ליד השולחן, "עברתי כאן את כל המלחמות. אני לא פוחדת. אנחנו נשרוד."
היא צודקת.
אנחנו לא רק נשרוד. גם נמשיך לפתח כאן חברה ותרבות וטכנולוגיה ויזמות. אבל בתשתית, מתחת לכל ההישגים הנפלאים האלה, נדונו כנראה להישאר יהודים תמיד. רדופים, מוכרחים להגן על עצמנו ולבטוח בכוחנו להמשיך ולהתמיד לחיות.
נורא מצער לגדל ככה ילדים. זה כרוך בנשיכת שפתיים מתמדת. בחישוק שפתיים. בהגנת הלב.
אבל אין לנו דרך אחרת.
זו חכמה יהודית, חכמת הפליטות והגולה. לשרוד. לעשות סימנים של חיים. להשתדל לשגשג, להצליח, כי לעולם אין לדעת מה מצפה לנו מאחרי עיקול הדרך. כי בכל מקום ישנו איזה גוי, הקם עלינו להשמידנו. ועלינו להיות חזקים ממנו וערומים ממנו, ובכל הנוגע לשרידותנו גם חדורי תכלית.
נורא עצוב לי כל זה.
לילה טוב.
