אם היא הייתה חיה עכשיו היא הייתה שוחקת למולי ואוסרת עלי את הגעגועים אליה. אבל שולמית הראבן מתה מזמן.
הבוקר, בתוך כל מה שכבר כתבתי עליו מקודם, התעוררתי בגעגועים עזים אליה, לדמותה, לכתיבתה, לצורת המחשבה ולאופן ההיגד הרהוטים שלה, למהותה.
את שולמית הכרתי כשהייתי סגן עורך ספרות ומבקר צעיר ב"על המשמר." ספרה "שונא הניסים," הראשון בטרילוגיית המדבר, ספרון קטן, המספר על תקופת נדודיהם של בני ישראל במדבר, וכתוב בעברית מיוחדת, שירתית, היכה אותי מרוב יופיו בהלם. כתבתי עליו מאמר גדול ומשבח, ואז נפגשנו, בירושלים, בביתה.
אז הכרתי גם את אלוף הראבן, אישה, ואת ילדיה, ובהם גם את גייל, שנהייתה לסופרת.
מאז חלפו ימים וספרים. קראתי את כל ספריה של שולמית, אם בפרוזה ואם בעיון, ואת כל מאמריה.
את מאמרי הדיעה העמוקים והמקיפים שלה פרסמה על פי רוב כסדרה, ב"ידיעות אחרונות." הם היו הרבה יותר מפובליציסטיקה במיטבה. הם הביעו השקפת עולם חילונית דמוקרטית מוצקת, כזו שרוחה חסר עימנו מאוד עכשיו.
אין זה פלא. שולמית, ואני מצטט כאן, לשם הנוחות, את הערך עליה בוויקיפדיה,
נולדה בוורשה בירת פולין, כבת למשפחה ציונית. היא עלתה לארץ ישראל עם הוריה בשנת 1940 והתחנכה בירושלים. בגיל 17 הצטרפה לארגון "ההגנה", ושירתה כחובשת קרבית במלחמת העצמאות, במסגרת הקרבות על ירושלים. שולמית נמנתה עם מקימי גלי צה"ל, פתחה את שידורי התחנה ב-1950 והייתה כתבת צבאית במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.
את ספרה הראשון, "שירים מפנת הרחוב", פורסם בשם נעוריה שולמית ריפתין. בשנת 1962 פירסמה את ספרה השני, ספר שירים בשם "ירושלים דורסנית". אחריו כתבה ספרי פרוזה, תרגומי ספרים ומחזות. פירסמה מסות ומאמרים העוסקים בחברה הישראלית ובתרבותה, ב"על המשמר", "משא", "אורלוגין", "קשת", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". מסותיה קובצו בארבעה ספרים. פירסמה גם ספר מתח אחד, ("החוליה", ובו שלושה סיפורי מתח, 1986), תחת שם העט טל יערי, וספרים לילדים. יצירותיה תורגמו ל-21 שפות.
שולמית הראבן הייתה גם מתרגמת. היא תרגמה מאנגלית את "תחת חורש החלב", מחזה לקולות מאת דילן תומס; את ספריה של ברברה טוכמן, "אוגוסט 1914", ו"מברק צימרמן"; ותרגמה מפולנית את ספרו הגדול של הנריק סנקביץ', "בישימון וביער עד" (בישימון ובערבה).
בשנת תשל"ט-1979 נתקבלה כחברה באקדמיה ללשון העברית – האשה הראשונה שהתקבלה כחברה באקדמיה – וכיהנה בתפקידה כאחת עשרה שנים.
שולמית הייתה מראשוני הפעילים בתנועת "שלום עכשיו". בשנת 1995 הגדיר אותה השבועון הצרפתי "ל'אקספרס" 'סופרת של שלום', ומנה אותה ברשימת מאה הנשים המניעות את העולם.
שולמית הייתה נשואהלאלוף הראבן ונולדו להם בת ובן: הסופרת גיל הראבן ואיתי הראבן. היא נפטרה בשנת 2003, ונקברה בהר המנוחות בירושלים .
קיסר או ראש ממשלה, אזרח או נתין
בספרה "משיח או כנסת" (דביר, 1987), כתבה שולמית:
["מנהיגות טובה של עם, כמו הנהגה עצמית טובה של אדם, בבואה לקבוע סדר קדימויות, מסירה מיד מעל סדר-היום שני סוגים של בעיות: אלה שביחס אליהן אין אנחנו יכולים לעשות דבר, גם אם חשיבותן הערכית גבוהה, ואלה שנחשבות שוליות כל כך, עד שאפשר לזנחן לעת מצוא […] חובתה השניה של מנהיגות": לאזור כוח לעשות את האפשרי, והנחוץ, לגלות אומץ לוותר על הבלתי אפשרי, ועל הפחות נחוץ, ולהשכיל להבדיל בין השניים. וזו קביעה ערכית.
אם בגרות פירושה בחירה, הרי חוסר הבחירה הוא ענין ילדותי."
הספר הזה, משיח או כנסת, הוא ספר מסות מופתי, על ההבדל בין חברת בנים לחברת אחים, בין חברה המחפשת לה מנהיג-אב, לבין חברה הבוחרת בנציגיה באופן דמוקרטי כדי שימשלו בה, מבלי שתסגוד להם כקיסרים או כבני מלך.
לפני שפיתחה השקפתה בספר מסות שלם, החלה כותבת עליה בשער השלישי בספר מסותיה "תסמונת דולציניאה (כתר, 1981), במאמרה "חברת אחים או חברת בנים." וכך כתבה:
דומה שאפשר, ולא רק כתרגיל אינטלקטואלי, לחלק חברות ועמים לפי חלוקה מעין זו" חברת אחים – כלומר, חבורה של אנשים שנועצים יחד בבעיות המתעוררות, בוחרים יחד אישים מביניהם לתפקידים השונים – לעומת חברת בנים, כלומר חבורה של בני אדם, שיש מעליהם כמין אב, או מלך כל-יכול, המרכז ומגלם באישיותו את מלוא השררה והאחריות, והם בחזקת ילדיו."
"בתפיסות המיסטיות יותר, אותו אב הוא בעל האצלה של הכוח האלוהי עלי אדמות, מלידתו עד מותו, בלי הפסק, ובעצמו מעין אלוהות, שאין עליה ערעור או ביקורת. בחלוקה הפשוטה ביותר, יהיה זה ההבדל שבין חברה דמוקרטית מקובלת ובין משטר מלוכני, או דומה למלוכני: מכאן – אזרחים, מכאן – נתינים.
בדרך כלל רגילים אנו לחשוב, מתקדמת חברה אנושית בדרך של הסרת המלוכה מעליה, פעמים רבות בדרך אלימה, משנעשה השלטון המוחלט בלתי נסבל – והשלב הבא הוא בנייתה של חברת אחים, המתקדמת יותר. אך קיימת גם אפשרות הפוכה: דווקא חברת בנים יכולה להתפתח, בתנאים מסוימים, בתוך הדמוקראטיה השבטית המבוססת ביותר. […] החברה הישראלית עומדת עתה לפני יציקת הדפוס הבא שלה, לפני החלטה – מודעת אך בחלקה הקטן – אם בשנים הקרובות נהיה חברת אחים או חברת בנים. […] אם יוחלט על חברת אחים, נצטרך להשקיע מאמצים עצומים בבעיה האנתרולופוגית המיוחדת שלנו. והאמת היא שהדרך היחידה ללמד אנשים לעמוד היטב במצבי הכרעה היא – להעמיד אותם במצבי הכרעה. הדרך היחידה להתמודד עם אי ודאות היא לחיות עם אי ודאות, בלי להישבר […] האפשרות האחרת היא הדגם האחר, ובו חודשים ושנים של הכתרת מלכים שונים לישראל בזה אחר זה, מבית או אפילו מחוץ. על כל הריפיון, היאוש והמצוקה, הבאים תמיד כאשר המלך התורן מכזיב, ומתגלה כלא כל יכול. על כל התהליכים המוכרחים של חברת בנים. כותבת זו אינה ששה לאפשרות השניה."
המאמר הזה פורסם ב"מעריב" בתאריך 28.6.74. אבל הרלבנטיות שלנו לימינו היא לא פחות ממדהימה. היא מוכיחה ששולמית הראבן ראתה נכוחה, זיהתה בעיניה החדות ובתבונתה מאפייני עומק של החברה הישראלית, וידעה גם לנתחם ולהציע להם פתרון. לא פחות מכך, היא מעמידה באור הנכון את מצבנו, עם הנהגתם של בנימין נתניהו ואהוד ברק.
תפיסת הסמכויות של בנימין נתניהו ושינוי סדרי העבודה של ממשלתו, שנעשתה השבוע, וגם האופן שבו שני האישים הללו מנהלים את חיינו ומנהלים את החרדות שלנו ואת הדאגות הלאומיות הגדולות שלנו ואת אפשרויות פתרונן בכלי התקשורת, היא מסממניה המובהקים של חברת בנים. ראש הממשלה אינו בוחר לפנות אל אזרחי ישראל במאמר סדור או בראיון עומק, אינו אומר דברים נכוחים וברורים מה יש בידי איראן, מה מידת הסיכון בלוח הזמנים הנוכחי, מה המחיר שתצטרך החברה הישראלית לשלם על תקיפה באיראן, ומה חלופתו. הוא אינו מנהל דיאלוג עם הציבור, אלא עם נשיא ארצות הברית. התקשורת אינה משמשת לו כלי הסברה, אלא כלי למניפולציה מדינית בינלאומית, כפי שעשה רק אתמול, כאשר הציב לנשיא אובאמה 'תנאים,' שאם יפעל לפיהם לא תתקוף ישראל את איראן, וכבר הבוקר קיבל את תשובתו לזה, שוב, בכלי התקשורת, שהאמריקאים מניחים, שכלל אין ביכולתה של ישראל לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית.
אין חולק על כך שאנו מצויים בתקופה דרמטית מאוד, ושאיראן מציבה איום משמעותי על קיומה של מדינת ישראל. אין חולק על כך שיש לעשות לפתרון הבעיה הזאת, אם בסיוע ידידינו בארה"ב ואם בכוחות עצמנו. אבל האופן שבו מנהלים ראש הממשלה ושר הבטחון שלו את המערכה הזאת הוא מביש, מביך ומחפיר. הוא מעורר חרדות ומגביר את יסוד אי הוודאות בציבור, במקום להעמיד בפניו בצורה נכוחה וברורה את עמדת השלטון, ובמקום ללכדו מאחריו.
ההיזק הזה לדמותה של ישראל, למהותה כמדינה דמוקראטית, הוא רק אפס קצהו של מה שעלול להיגרם לנו, אם אופן השלטון, תרבות השלטון ואופן קבלת ההחלטות בשלטון לא ישתנו כאן, לנוכח הסכנה, ומיד.
חבל ששולמית הראבן לא כאן. לו הייתי עורך אחד העיתונים היומיים, הייתי מתחיל מיד בפרסום מחודש של טוריה. לו הייתי עורך תוכניות הלימודים לספרות במשרד החינוך, הייתי מכניס את מאמריה לתוכנית לימודי החובה. לא מפני שהיא 'שמאלנית' או 'ימנית,' אלא מפני שהייתה בעלת השקפת עולם דמוקרטית, אשה רחבת דעת, חכמה ורהוטת לשון, וראויים דבריה שיילמדו בידי תלמידי ישראל לדורותיהם.
אגב, הכתרתי את רשימתי בשם "הגעגועים האסורים," כי ודאי לי מה הייתה שולמית אומרת עליה. 'מה פתאום אתה מתגעגע אלי,' הייתה אומרת, 'שב וכתוב, או עשה משהו לשינוי פני המציאות. רק אל תשחית את זמנך בגעגועים, בנוסטלגיה.'
כמה חבל לי על אובדנה, כחברה, כסופרת, כאדם.
