רעם הרקטה שהתפוצצה בשטח פתוח בעיר, בסביבות שמונה ומשהו בערב, הדיר מילדיי את שנתם. אמנם שכבתי אז אתם במיטה, אמרתי להם שזה היה 'בום טראח' והרגעתי אותם. אבל בשעה וחצי שעברו אחרי כן, כשכבר הייתי בטוח שנרדמו, ויצאתי לחצר כדי לשוחח בטלפון, קמו שניהם מן המיטה ובאו אחריי, ואני הצטרכתי לשוב אל החדר, והתקשיתי להרדימם. "אבא לא ילך," שבו ואמרו שניהם, בזה אחר זה, נוגעים בי שוב ושוב, מוודאים שאני ביניהם ואיתם. "לא, אבא לא הולך," השבתי להם, "אתם יכולים ללכת לישון."
אחר כך אנשים מתפלאים, כשאני אומר להם ששנתיים וחצי לא ראיתי הצגת תיאטרון או סרט, אומרים שאני מוכרח למצוא זמן לעצמי ומשיאים לי עצות. ואני שב ואומר, שהילדים שלי, בגיל שנתיים וארבעה חודשים, עוד זקוקים לי לידם. שזה לא זמן להרגילם בפרדות. לא בשינה במיטות נפרדות, לא בבילויים של אביהם. עוד לא. עוד קצת.
את הבוקר העברנו בבית. מיד כשהתעוררתי ראיתי שהולך להיות היום מאוד חם, וביטלתי את התכנית לרדת לים. לא רציתי שנסתובב בחוץ בחום כזה. תחת זאת יצאנו עם הבימבה והקורקינט לשחק ברחוב, ליד הבית, ואחרי כן מילאתי ברכה בחצר ונתתי להם לשחק בה עד שהשמש הציפה את רוב החצר, אז נכנסנו פנימה, אל הבית הממוזג.
בינתיים הספקתי לאפות עוד עוגת פרי בחושה, אחרי שקודמתה משלשום כל כך הצליחה, עד שחוסלה כליל אמש. הפעם נותרתי בלי די והותר קמח חיטה מלא, ונזכרתי שיש לי קמח כוסמין. אז ערבבתי כוס אחת כזו וכוס אחת כזו, ובמקום ממתיק שמתי סירופ אגבה. יצאה עוגה מיוחדת מאוד במרקמה, וגם במתיקותה המרוסנת.
דלעת הספגטי, שניסיתי לראשונה, יצאה לעומת זאת מרה. אפיתי אותה בתנור עד שתתרכך, והוספתי לה לימון ושמן זית, מלח ופלפל, קצת צנוברים ואגוזי מלך וחופן בזיליקום. שום דבר שאמור להיות רע. אבל זה יצא כל כך מר, שזרקתי את זה. מזל שסלט החצילים בטחינה שעשיתי – כי כדאי לנצל תנור חם – יצא נהדר.
אחר הצהריים הוזמנו למסיבת יום ההולדת של יעלי ומאיה, הבנות של אלון ויואח ואילן, שהתקיימה במתחם ה"פלייגראונד" בדיזנגוף סנטר. המתחם נסגר למעננו, וזה היה כיף גדול. הילדים מאוד נהנו שם, ולשמחתי גם השתלבו יפה בחברת הילדים האחרים, לפחות בזה שלא התקוטטו עם איש, מה שקרה עד כה הרבה בשפת הים ובגני השעשועים שבילינו בהם. נדמה לי, שהם התבגרו קצת במהלך החופש הזה.
הם רצו להישאר שם, אבל אני, אחרי שעה וחצי בלי אוויר טרי ובלי סיגריה, השתגעתי. אז נסענו הביתה ובילינו קצת בחצר, ואחרי כן בבית, עם ארוחת ערב, מול 'בוב הבנאי,' שניסיתי להכיר להם בלא הצלחה, אבל עם 'סמי הכבאי,' שהם אוהבים.
בסך הכול הייתה שבת רגועה, ולולא התרעות הצבע האדום מרחבי הארץ, יכולתי להתייחס אל השבת הזאת כאל שבת נורמלית. אבל זו לא הייתה שבת נורמלית, מפני שהחלה באבדנו של ילד בן ארבע וחצי מניר עוז, והמשיכה במטר רקטות על ישראל.
בעוד שלושה ימים, ביום רביעי הקרוב, מסתיים החופש הגדול של מיכאל ודניאל ומתחילה שנת הלימודים השלישית שלהם במעון. הייתי רוצה להאמין שתתחיל בשקט. אבל כנראה שזה לא יקרה. ראש הממשלה ושר הביטחון וחברי הקבינט כנראה עוד לא הגיעו לנקודת האל-חזור, לרגע ההכרעה על הכרעה במלחמה והפסקתה בכוח מוחץ.
והנה, בעודני כותב פוסט זה, מתרחש מה שיראתי ממנו בשבועות האחרונים. ירי רקטות מלבנון לצפון הארץ. רק שלשום אמרתי לחבר, שלו הייתי נאסרללה, זה בדיוק הרגע בו הייתי תוקף את מדינת ישראל. אחרי שמלאי טילי היירוט שלה הידלדל, כלכלתה נפגעה, המורל של אזרחיה ומידת אמונם בממשלתם נסדקו. ומכיוון שחמאס והחיזבאללה שניהם סוכניה של איראן כאן, היה לי ודאי שבשלב מסוים ישלבו כוחות ויתקיפו את ישראל מכל עבר. אני חושש מאוד שרגע זה בא. שלא מדובר רק בירי ספורדי, המביע תמיכה בחמאס מצפון.
הלוואי ואתבדה.
לילה טוב.
סיגל,
תודה על התגובה המחזקת.
את המתכון הורדתי מהרשת. ברוב המתכונים הבסיס דומה.
2 כוסות קמח
חצי שקית אבקת אפייה
כוס וחצי סוכר (בעוגה הראשונה השתמשתי ב'כמו סוכר' ובשנייה בסירופ אגבה. על גבי הבקבוק מצוינות המידות השוות לכוס וחצי סוכר)
שלושת רבעי כוס שמן
כוס מיץ תפוזים
3 ביצים
מערבבים את החומרים היבשים ואז מוסיפים את הרטובים. מהבצק יוצרים בסיס בתבנית משומנת. על הבסיס שופכים 2 כוסות של חתיכות פרי מכל מה שיש לך בבית,מעורבבות בכף אחת של קינמון, ואם את רוצה אז קצת סוכר חום בשביל השמחה.
וזהו.
20-30 דקות בחום של 180 מעלות בתנור ויוצאת לך עוגה נהדרת.
בד"כ אני משתמש בקמח חיטה מלא. היום הייתה לי רק כוס קמח אחת, אז ערבבתי עם כוס קמח כוסמין. הבסיס יצא מיוחד מאד, קצת קריספי כזה.
לגבי הפירות, אני פשוט שומר את כל התפוחים והאגסים והשזיפים והענבים החצי נגוסים, החתוכים ולא אכולים – במקרר – ואחרי יום הופך הכול לעוגה. כך אני לא זורק פירות, והילדים נהנים מהם בצורה אחרת.
בהצלחה:)!
אתחיל מהסוף…הלוואי ונתבדה כולנו…! אתה כותב כל כך יפה על דברים לכאורה כ"כ פשוטים ויומיומיים שעוברים על רבים מאיתנו, בעיקר עם ילדים בגיל הזה כמו אצלי, ועדיין אצלכם, בכתיבה שלך זה נראה כזו חגיגה…(: ואפרופו חגיגה- אולי אפשר מתכון של העוגה המוצלחת?
תודה רבה אילן על התיעוד המרגש ועל ההשראה הרבה שכתיבתך משרה. זה מרגיש לי כמו לקחת את המצב הלא משהו הזה, ולעטוף אותו במעין שכבה, עיטוף , אפילו חומה לא תרחיק לכת בתיאור, כן מעין חומה נעימה כזו של בטחון שאתה מנסה להשרות על ילדיך המתוקים! ישר כח! שבוע טוב.