כרגע סיימתי שיחת טלפון ארוכה עם הגננת של הילדים בתובל. השיחה נערכה ביוזמתה. היא הייתה מרגשת. היא צלצלה לספר לי איזה שיפור דרמטי חל אצל ילדיי, עד כמה הם מקסימים ואיך כולם מאוהבים בהם. קבלת החוקים בגן, גילויי אחריות ועצמאות, רגישות לסביבתם החברתית ובכלל. לא אכנס לפרטים מבלי לשאול לרשותה. אומר רק מה שאמרתי לה בשיחת הטלפון – מה שאתן עושות הוא נס, ואתן עובדות בדיוק הפוך ממה שהורגלתי אליו בתל אביב.
דוגמה אחת: הילדים משחקים המון בצמד מכשירי קשר שקיבלו ליום הולדתם הרביעי. הבוקר דניאל ביקש לקחתם אל הגן. אמרתי לו, שאני חושב שזה לא כדאי, כי אולי זה אסור. “אבל אבא,” אמר לי, “בשעה שתיים מותר לשחק עם משחקים מן הבית.”
“אם ככה ניקח אותם אל הגן,” השבתי לו. שמח שהוא מכיר בחוקי הגן וגם יודע אותם.
מסתבר, שהיום הוא בנה בגן, בעצמו, ספינה מקוביות עץ ענקיות, השתמש במכשירי הקשר ושיתף את כול חבורת הבנים במשחק. וכאשר ילד אחד היה במצב רוח מזופת, דניאל פשוט ניגש אליו, הושיט לו את מכשיר הקשר שלו, אף על פי שהיה באמצע משחקו בו, כדי לשפר את מצב רוחו.
בגן העירייה בתל אביב הייתה מלחמת חורמה בחפצי מעבר. הגננת אסרה עלי להביא חפצי מעבר לגן, זה הכניס אותי לאינסוף ויכוחים עם בניי ולסצנות מתוחות בבוקר, וכאשר היינו מגיעים לגן הילדים היו מחויבים למסור את חפצי המעבר שבחרו, והם בחרו בקפידה מדי בוקר משהו לקחת אותו איתם לגן, כדי לשמר לעצמם תחושה של בית – לידי הגננת, שנעלה את החפצים בארון עד סוף היום.
תודה לאל שהגענו לתובל. תודה לאל שהקשבתי לאינטואיציה שלי. אספר לכם משהו. בפעם הראשונה שקפצנו הנה, לראות את הישוב, הרשיתי לעצמי לערוך גיחה קצרצרה לגן. הגננות קיבלו את פנינו במאור פנים. הן הביטו במיכאל ובדניאל, ומיד הריעו – אתם כבר כאן, שיהיה ברור. לא משנה מתי תגיעו, באיזה חודש בשנה, העיקר שתבואו הנה.
הן לא הכזיבו אותנו. ואחרי שיחת הטלפון הזאת אני יודע בוודאות, שהמעשה המטורף הזה שעשיתי, עזיבת כול המוכר לי, לטובת בניי, אכן היה הצלה של ילדותם, של נפשם.
ממילא אני אומר תודה מדי בוקר לריבונו של עולם, בדפי הבוקר שלי, ומבקש ממנו יום טוב ושבוע טוב לי ולבניי. אולי עלי לשלב זה גם טקס יומי של גהירה לאדמת המקום ולנישוקה, כפי עושה יהודי מאמין שעה שהוא מגיע אל ארץ הבחירה.
ימים ספורים אחרי בואנו לכאן קיבלתי הודעה מליאורה גולדנברג, הלא היא “ליאורה.” היא, היודעת-כול, שמעה שעזבתי את תל אביב לתובל, ושאלה אותי לפשר הדבר. לא עניתי לה אז. הייתי טעון במטעני השנה הקודמת בגן וטרוד בהכנת המעבר מכדי להשיב לה. גם לא חשבתי שעזיבתי את תל אביב לגליל המערבי היא עניינו של הציבור. בסופו של דבר, מעבר דירה הוא דבר שאדם עושה קודם כול בינו לבין עצמו, בינו לבין מקורביו.
אבל הערב אני יכול לענות לך, ליאורה: עברתי לתובל כדי להקנות לילדיי ילדות מאושרת, שלמה ומלאה יותר מזו שהייתה צפויה להם בתל אביב בכלל, ובמערכת החינוך העירונית בה בפרט.
ואני מודה לאלוהים על כול רגע.
בתובל לא ניסו להכריח אותי להפריד בין התאומים. הגננות החכמות פשוט יצרו שתי קבוצות פעילות בתוך אותו מבנה פיזי בגן. בתובל גם לא טרטרו אותי שנה שלמה בין ריפוי בעיסוק לבין כול מיני אבחונים במכון להתפתחות הילד, בגין תופעות שהן תלויות גיל ובנות חלוף. פה, בגן, עושות הגננות עבודה עם הילדים במסלול ג’ימבורי (בדיוק כמו שעושה המרפאה בעיסוק בתל אביב, אך לא הגננת); פה בגן, מכבדים את ההורה, עובדים איתו יחד – ולא מסמנים לו ילד כבעייתי.
פה הגן עובד רוב ימות השנה, גם בחגים ובחופש הגדול, בלי התניות, בלי סינונים. פה הילדים כולם ישראלים, דוברי עברית, ובכול בית ברחוב יש ילד לשחק אתו. לא כמו בתל אביב, שהילדים שלי עמדו ובכו מדי אחר צהריים, “אבא, תזמין אלינו חבר. אנחנו רוצים חברים.”
היו גם בתל אביב גננות אחרות, עם גישה חכמה. כך הגננת שפתחה את השנה עם בניי. המערכת ניסתה ללכת לקראתנו בדרכה, ככול יכולתה. אבל אין בכלל מה להשוות בין מה שאתה מקבל חינם במערכת העירונית בתל אביב, לבין מה שאתה מקבל, בתשלום רב, אמנם, במערכת החינוך הקיבוצית. הילדים לא חוזרים הביתה מתוסכלים. הם חוזרים מאושרים ושמחים. הם לא סובלים ממחסור בחברים. כמעט מדי יום מתארחים כאן ילד או ילדה מן הגן, או יותר.
וזו, ליאורה יקרה, חתיכת הבדל.
אז כן, במשך חמישים ושבע שנים גרתי במרכז, בתחילה ברמת השרון ואחרי כן בתל אביב. תל אביב הייתה ערש חיי כאדם, כסופר וכוותיק קהילה. אבל נהייתי לאב ולאם לתאומיי בני ה-4.7, מיכאל ודניאל, ושלומם ורווחתם חשובים לי יותר וקודמים לכול דבר אחר בחיי.
פעם הייתי סופר הומו תל אביבי. היום אני הורה יחיד, שישמח באהוב אבל לעולם לא יקדמו מעל בניו, סופר גלילי ומורה לכתיבה.
ודי לי בזה. האמיני לי.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
איזה יופי.
כייף לילדייך שעשית את הצעד הנפלא הזה. מוטב מאוחר מלעולם לא.
הלוואי ויימצא לך בן זוג ותהיו משפחה מאושרת יותר.