מכל הדברים בעולם, כאשר החלטתי להפוך להורה לא חשבתי לרגע על מצב שבו אצטרך להסביר לילדיי מהי מלחמה, מהו מצב חירום וגם לחנך ולהכין אותם לקראתו. שלא לדבר הלאה, על גיוסם לצבא. אבל המציאות הישראלית היא כזו, שאין לנו ברירה אחרת, ועלינו לסגל את הילדים לכל מצב, גם למצב חירום, ולעשות כן בדרכי נועם, אבל בלי פשרות.
כשהתחילו ההפצצות לימדתי אותם מהי אזעקה. “מיכאל ודניאל,” אמרתי להם, “אתם יודעים, לפעמים יש אזעקה, שהיא כמו אזעקה של מכונית או של חנות, רק יותר חזקה, ואז אבא צריך לתפוס אתכם בידיים ולרוץ לבית של הילי.”
הילי היא השכנה שלנו ברחוב המקביל, שיש לה בן ובת מקסימים וגם קומת מקלט. ביוזמתה סיכמנו, שמיד עם הישמע האזעקה תשאיר את שער חצרה פתוח למעננו.
במקביל סיכמתי עם אילנה, אף זה ביוזמתה, שבמקרה של אזעקה, היא תתפוס את מיכאל, הקל יותר לנשיאה, ואני את דניאל, ויחד נרוץ אל הילי הביתה.
וכך היה, באזעקה הראשונה של ערב, שתפסה אותנו יחד.
בתחילה שניהם בכו. רגע אחרי כן דניאל התעניין בכלבה של הילי. מיכאל המשיך לבכות שהוא רוצה הביתה. הוא כמו אבא שלו. מעדיף, בכל מצב, את ביתו.
כיוון שראיתי את תגובתו החלטתי להכין אותם גם לאפשרות ריצה למקלט הציבורי הקרוב, במוזיאון גוטמן. אז ביום חמישי אחר הצהריים, עם שובם מן הגן, לקחתי אותם לטייל אל המקלט. ירדנו למטה. הראיתי להם את רישומי החיות של נחום גוטמן התלויים על קירותיו של חדר המדרגות, ואת תמונת הגמד התלויה ליד פתחו של המקלט, את השולחנות הערוכים בו, בטוב טעם, כמו בבית קפה, עם מפות חד פעמיות אדומות ואפילו קופסת צבעים וערימת דפי נייר לילדים, את השירותים ואת המקלחות.
המקלט מאובזר ומוחזק באופן מופתי, והילדים התרשמו ממנו.
כך, אפוא, כאשר ביום חמישי בערב הייתה אזעקה, בדיוק באמצע שעת הסיפור שלנו, תפסתי את שניהם בחיקי ורצתי איתם במהירות אל המקלט. בלי חולצה.
והאמינו לי, זה לא היה קל. שניהם כבר שוקלים כהוגן.
אתמול כבר שב הביתה בנה של שכנה קרובה הרבה יותר, שני בתים מאיתנו, שמחופשתה בצפון הייתה איתי בקשר ס.מ.ס, תדרכה אותי היכן נמצא הממ”ד בביתם ואיך אוכל להיכנס אליו. הבחור הגיע אלי, הראה לי איפה הממ”ד, סיכמנו איך אכנס אל הבית בהיעדרם, וזה לא רק הקנה לי תחושת ביטחון, אלא גם הבנה, שהמשפט ‘כל ישראל ערבים זה לזה’ אינו רק מימרה נושנת. שאמנם, בשעת חירום, זה המצב. אנשים שמחים לעזור איש לרעהו. וזה מרחיב את הלב ומקנה קצת רוגע לנשמה.
הבוקר, כשהלכנו לים, חשבתי לעצמי מה יהיה, אם תתפוס אותנו האזעקה בדרך. אז לא קשרתי אותם בעגלה, והסברתי להם למה. “ילדים, אני לא קושר אתכם לעגלה, כי אם תהיה אזעקה נצטרך לרוץ לתפוס מחסה בחדר מדרגות של בית, או לשכב על הבטן, עם ידיים על הראש, כדי שהבום טראח שייפול לא יעשה לנו ואווה עם דם,” אמרתי להם.
את צורת השכיבה על הארץ הדגמתי בפניהם בגן הציבורי השכונתי הקטן, המרופד במרבד סינתטי.
ההליכה אל הים והשיבה ממנו עברו בשלום. כל השבת הזאת, עד כה, הייתה שקטה, תודה לאל. אבל כשבני בא אלינו לים, ושב עימנו משם הביתה, אמרתי לו, שאם יש אזעקה הוא תופס את מיכאל, אני את דניאל ורצים לתפוס מחסה, או שוכבים ומגנים על ראשיהם. וכשהגענו הביתה עדכנתי אותו מה קורה כאן בזמן אזעקה. רצים לבית של יעל ואבנר, או לבית של הילי או למקלט במוזיאון גוטמן.
כשהילדים בכו במהלך סוף השבוע הזה בקול רם מדי, או צרחו, אמרתי להם, שאני מבקש שלא יבכו ויצרחו, כי במקרה ותהיה אזעקה לא אשמע אותה. וזה פעל עליהם כבמטה-קסם. אני לא חושב שמדובר בפחד, אלא בהבנה. ובכל מקרה, הנוכחות שלהם כל כך אינטנסיבית כרגע, בכל רגע נתון של היום, שטוב שיהיה קצת שקט מסביב, בלי בכייה וצרחות מחאה על כל דבר ועניין.
אבל הם גדלים, הם מדברים ומנהלים איתי שיחות שלמות, בשפת תינוקות, שהברות נשמטות ממנה, ועל פי רוב היא מורכבת מחיקוי ההטעמה ומספר ההברות של מילים, וניגונן, אך לא מן ההברות המדויקות של המילים הללו, ואם אני ממש לא מבין אותם, הם חוזרים על דבריהם עד שאני מבין, או שניגשים להראות לי מה רצונם. הם גם גילו את הטלביזיה ואת כוחה לסקרן אותם. כרגע הם מבקשים כל הזמן את ‘טיף וטף’ או מתווכחים ביניהם איזה שיר אבא ישמיע להם במחשב הנייד שלו, מיו טיוב. ‘האוטו שלנו גדול וירוק’ או ‘שיר הרכבת,’ ‘אין חגיגה בלי עוגה’ או שיר אחר. ובעיקר, הם בוגרים, מגלים אחריות, זורקים פסולת בפח, מנקים אחריהם, נזהרים בכביש ומפני אש ומפני הים, ומשתוללים בטירוף רק עם מבוגרים מסביב.
אבל אז, פעמים רבות, הם מוציאים אותם משלוותם.
אני מקווה שמצב החירום הזה יסתיים. אבל אני מניח, שעוד יימשך, מפני שאין לנו הפעם ברירה אלא להיכנס כניסה קרקעית לעזה, כדי לחסל את מצבור הרקטות שצברו שם, את רשת המנהרות, מנהרות הפיקוד, השליטה והחטיפה של הטרור, אחרת כל מה שהושג כבר במבצע הזה יהיה כלא היה.
אפשרות הכניסה הקרקעית לרצועת עזה מחרידה אותי, מפני שעמרי, אחייני הבכור, יורד לדרום מחר בבוקר. ואני רק מקווה שייכנס לשם בשלום וישוב משם בשלום, בריא ושלם, אמן.
אבל ברור לי, שהפעם זה לא יכול להסתיים בהפצצות מן האוויר. וגם לא בכניעה ללחצים דיפלומטיים. שהפעם צה”ל יצטרך להיכנס פנימה בשיטת השתי והערב, כפי שנהג בעבר, לנקות עד כמה שיותר את השטח מאמצעי לחימה וכלי הייצור שלהם, ואז לשוב ולסגת מן הרצועה הביתה.
ואני מקווה, שזה יתקיים במינימום נפגעים ובמינימום חרדה.
כל עוד אנחנו חיים כאן, במרחב הזה, ומבינים שאין לנו ארץ אחרת, גם לא מקום אחר לשכן בו לאום, זה מה שאנו צריכים להתמודד עמו, כדי לשמור כאן, ולא בברלין או בניו יורק, על תקומת ישראל, ועל מדינה יהודית עצמאית ושלמה.
סלחו לי על הפאתוס של סיום דבריי. זה מה שנותר מפוסטים מלאי פאתוס שהתאפקתי מלכתוב עד כה על המצב.
שבוע טוב, ובשורות טובות, לכולם.
