אתם שומעים את הלמות הלב שלי הערב? אתם לא מדמיינים. אני חושב שאפשר לשמוע את זה למרחק. מפני שהערב הזה, הוא הערב האחרון לפני שאני מביא את ילדיי למעון, והוא גם הערב שבו מכבש הדפוס כבר פולט מקרבו את הדבוקות הראשונות של ספרי החדש.
ההתרגשויות שלי באות יחד, כן, ואני לא יודע ממה להתרגש יותר.
לקראת הכניסה למעון מחר בבוקר הכנתי מכתבים דו-לשוניים, בעברית ובערבית, ממיכאל ומדניאל וממני, למטפלות המעון, שתכרנה אותם, ותדענה מראש מה הם אוכלים, מה קווי האישיות של כל אחד מהם, למה הם זקוקים כשהם בוכים, ובעיקר – בקשה שלא יפרידו אותם איש מאחיו, בשל מחשבת עוועים כלשהיא או תפיסה מוקדמת באשר לגידול תאומים.
על השידה הנחתי כבר ערמה לכל ילד. חבילת מגבונים חדשה, עשרה חיתולים, שני אוברולים להחלפה, מזון, ולכל בן גם שני בקבוקי מים חדשים, שקניתי היום בשיל"ב (יבורכו נותני המתנות, שאפשרו לי לנסוע לשם ולהחליף מתנות בבקבוקים, וברעשנים:)), והעברתי אותם סטריליזציה.
אבל לקראת ספרי החדש, שאולי אזכה מחר או מחרתיים כבר לאחזו בידיי, מה אכין.
הערב גם בא האקס שלי לבקר. אני ישבתי והאכלתי את דניאל, הוא האכיל את מיכאל, ואחרי כן יצאנו לטייל איתם ועם לונה בשדרה. חברים שפגשו אותנו בדרך תהו אם חזרנו לחיות יחד. אבל לא. יש לו חבר אחר. ועם זאת, ולמרות שהוא טרוד בענייניו ואני בענייני, לא היה מתאים בעיניי יותר מאשר לחלוק דווקא איתו, אפילו מבלי לדבר על כך בגלוי, את ההתרגשות הכפולה הזאת. זו של הספר, וזו של הכניסה למעון.
מחר בשש בבוקר, אולי קצת לפני כן, אקום, ארחץ אותם, כדי שיריחו טוב, אלביש אותם בבגדים נקיים, אאכיל אותם ואז אכניס אותם לסלקלים וניסע במכונית ליפו.
לכבוד האירוע רחצתי הבוקר את המכונית, ואפילו העברתי אותה טסט, חודשיים לפני הזמן, רק שהכול יהיה תקין ובסדר, ושלא תיתקע לי בדרך ליפו או בחזרה ממנה.
בשש בבוקר גם יתייצבו כאן צלם הקולנוע ומפיקת הסרט הדוקומנטרי שעושים עלינו, כדי ללוות אותנו בבוקר המיוחד הזה. הם יצלמו אותנו מתכוננים ליציאה, נוסעים באוטו עד יפו ונפרדים ליד שער המעון. פנימה, ביום לחוץ כזה, אסור להיכנס עם צוות צילום. אבל נעשה צילומי השלמה באיזה יום, כשהמעון ריק ממשפחות וילדים אחרים.
כשאחזור הביתה ארוץ לכושר ומשם לסדנת הכתיבה בביתי.
אבל איך בכלל אצליח לעבור את יום המחר בשלווה, כששני בניי לא נמצאים בקרבתי, אלא במקום חדש וזר להם, כשידיים אמונות, אבל אחרות, אוחזות בהם, מאכילות אותם ומטפלות בהם, וכאשר הספר החדש שלי, שעבדתי עליו ארבע שנים אינטנסיביות וקשות כל כך, תיכף יוצא ממכבש הדפוס ומן הכריכייה? רק אלוהים יודע איך אעבור את זה.
מדובר בשתי התרגשויות מקבילות, שקשה להכיל.
ובתוך כך זה, הדבר היחיד המרגיע אותי הוא שכתוב סצנות מהספר הבא. לכתוב בו סצנות חדשות לא כל כך הצלחתי בשבוע החולף, מרוב אירועים והכנות וכו'. אבל בעזרת השם, הילדים ייקלטו במעון, ואני אזכה, עד סוף החגים, בימי ראשון וחמישי ושישי שקטים, שאוכל לכתוב בהם.
ואז, בסיום יומם במעון, אסע לשם כדי להביאם הביתה, ואני מקווה שלא אבהיל אותם מרוב אהבתי אליהם.
