יומן מלחמה (93).
את יעל דיין הכרתי לפני למעלה משלושים שנה, בשנת 1993, כשכבר הייתה חברת כנסת ויו"ר הוועדה למעמד האישה, וועדת המשנה שיזמה, למניית אפליה על רקע נטייה מינית. בכינוס הציבורי הראשון של ועדה זו יצרה יעל תקדים, הזמינה למשכן הכנסת הומואים, לסביות, בי וטרנס ואפשרה לנו לספר על עצמנו ועל חיינו ולקרוא את קריאתנו לשוויון זכויות. פרופ' עוזי אבן יצא אז מן הארון, אני הודעתי על הקמת הוצאת 'שופרא לספרות יפה,' שתעסוק בעיקר, אך לא רק, בספרות להטב"קית.
מאז, במהלך השנים, היו בינינו שיחות ומפגשים כל אימת שנדרשנו לכך. למשל, בוקר אחד, בשנת 1993, התקשרה אלי ושאלה, האם אוכל לשלוח לה בדחיפות שיר הומוסקסואלי קלסי שתוכל לקרוא מעל דוכן הכנסת. מבלי לחשוב פעמיים הצעתי לה את קינת דוד על יהונתן. יעל קראה את הקינה מעל הדוכן, והדבר חולל סערה איומה בקרב חברי הכנסת הדתיים ובתקשורת.
באותה שנה הייתי דובר התיאטרון "הקאמרי", אז הועלה בו המחזה של יגאל אבן אור ז"ל, "פליישר." המחזה עוסק ביחסי דתיים-חילוניים, ואחרי ששלחתי אותו לעיתונות החרדית, חולל סערה גדולה. באותו יום הזמנתי את יעל יחד עם חברתה, דליה רביקוביץ', לצפות בהצגה, וכאשר קיימה הכנסת מושב מיוחד, בקריאה לקצץ את התמיכה הציבורית בתיאטרון בעטיו, קמה יעל, יחד עם דדי צוקר, להגן על התיאטרון ועל חופש הביטוי בו.
יעל הייתה סופרת רהוטה וחריפה. ספרה האחרון, 'מנגד', ממואר פיוטי ובו חשבון נפש אישי, נקב את לבי. "את רואה את הפער המכמיר בין מה שהיית רוצה ובין מה שאת יכולה. לעשות, להשיג, לתת, לקבל. את יודעת שהפער הזה אינו במובן מאליו – בשעון הביולוגי, בבגידת הגוף, בראייה הנחלשת, בעייפות בירכיים או בפיקת הברך, אלא במשהו עמוק יותר. את בוחנת את הפער הזה בעין קפדנית כי את לבד. כי אין לך מול מי לבטא במילים או במגע את הרחמים העצמיים." כך פתחה את ספרה. אך לא רחמים עצמיים הובעו בו, אלא התבוננות אינטלקטואלית, חדה ומפוכחת, במציאות הפוליטית והחברתית, המשולבת ברגישות מופלאה לטבע בכלל ולאדם בפרט. כתיבתה הלירית מרעידת לב, ואני אהבתי מאד את ספרה.
יעל הייתה חברת כנסת פעילה ויוזמת, פעילת ציבור בליבה ובנשמתה. ולא פחות מכך הייתה בן אדם, וחברה. כאשר נועצתי בה האם עלי להיכנס לפוליטיקה כדי להציל את ישראל, בהיותי הורה יחידני, אמרה לי מפורשות להתמקד בהורות ובילדיי. ועד היום אני מתלבט בנוגע לעצתה.
צר לי מאד על לכתה. בהיותי לבדי עם הבנים, בגליל, בשעת מלחמה, אינני יודע אם אצליח להגיע מחר להלווייתה. היא ודאי תמחל לי על כך. אני אזכור אותה תמיד כאישה ישרה, כנה, ערכית וראויה לכל שבח, וגם לאהבה.
