אקטואליהארגוניםדעותהומוסקסואליותהומסקסואליותהורות גאההורים וילדיםהקהילה הלהט"ביתכלליפוליטיקהפונדקאותקמפיין הבחירותראש ממשלת ישראל

בזכות ההתנגדות, בגנות הטיח!

טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי- נרגעת מנפש

אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמתותה

(ברל כצנלסון. "בזכות המבוכה ובגנות הטיח")

מבוא

מחאה ציבורית מתחילה מפגיעה בעומק אמונותיו ומערך ערכיו של היחיד, וגוברת לכדי תסיסה בחלקים גדולים באוכלוסייה. צורות המחאה, מלמדת ויקיפדיה, יכולות להיות שונות ומגוונות, חוקיות או בלתי חוקיות. צורות החוקיות במדינות המערב הן חלוקת מנשרים, הפגנה, תהלוכה, מצעד או צעדה, משמרת מחאה, שביתה, פרסום מחאה כתובה בכלי התקשורת, אזרחים על עצומה ועוד. צורות מחאה לא חוקיות הן – החרמת מושא המחאה, הבאה לידי ביטוי בסירוב לקבל ממנו שירותים, סירוב לשרת בצבא, סירוב לשלם מסים וסירוב להופיע לדין בבתי המשפט – וגם בפעולות כמו חסימה של כבישים ראשיים, הבערת צמיגים ועוד.

בישראל, וגם במדינות אחרות, המחאה תופסת תאוצה כאשר היא מגיעה לכיכרות המרכזיות בערים הגדולות, ומקבלת סיקור תקשורתי. ככל שהיא מתעצמת, מתרחשים שני דברים – מולה קם גל של המחנה הנגדי, וכוחות הביטחון מקשיחים את אחיזתם במוקדי המחאה, לבל תביא את המדינה לידי אנרכיה. לפעמים, כששני המחנות מעצימים את תקיפותם ואת מתקפותיהם האחד כלפי האחר, זה עלול לגלוש גם להתפרצויות של אלימות, העלולות להוביל גם לידי מלחמת אזרחים.

ערכם של יחידים

מחאה מתחילה, פעמים רבות, בליבו של היחיד, ובמעשה יחיד. "האביב הערבי" החל במעשה קיצוני של מפגין, ששרף את עצמו למוות. ב-17 בדצמבר 2010  סטרה פקידה עירונית תוניסאית בשם פאידה חמדי לרוכל רחוב בשם מוחמד בועזיזי, ירקה עליו והחרימה את רכושו. בועזיזי, שלא הצליח להתלונן על כך באוזני המושל, הצית את עצמו וכעבור 18 יום מת מפצעיו. היא הביאה להפגנות סטודנטים, שהתפתחו, התפשטו והביאו לידי שבירת הדיקטטורות והמונרכיות בעולם הערבי, אך גם להתפתחות אל קעידה ודאעש, להתלקחות מלחמת האזרחים האיומה בסוריה, להשתלטות איראן על אדמתה ולהתחככות הבינגושית.

מחאת מלחמת יום הכיפורים החלה בהפגנת היחיד של מוטי אשכנזי. אשכנזי היה סרן במילואים במלחמת יום הכיפורים, שפיקד על מעוז בודפשט, המעוז הצפוני ביותר בקו בר-לב. הוא התפרסם אחרי שחרורו משירות המילואים בפברואר 1974, כשהכריז על שביתת רעב בת 48 שעות, ונעמד לבדו מול משרד ראש הממשלה, בדרישה לפיטוריו של שר הביטחון, משה דיין. מחאתו התרחשה במקביל לדיוני ועדת אגרנט, שקבעה כי ראשי הצבא אחראים למחדל, אך פטרה מאחריות את ההנהגה המדינית. העמידה האיתנה של מוטי אשכנזי סחפה אחריה המונים, ומקץ שלושה חודשים בלבד הביאה להתפטרות ראש הממשלה, גולדה מאיר, ולפיזור הכנסת.

מצב המחאה, קיץ 2018

מחאת הקהילה הלהט"בית של 2018 התחילה במעשה של מרמה. ראש הממשלה הפיץ, ערב ההצבעה על התיקון לחוק לנשיאת עוברים, סרטון, ובו הבטיח לעמוד לצד הקהילה. בבוקר המחרת, בחיוך זחוח על שפתיו, הצביע נגדה, ובעד התיקון לחוק, המדיר זוגות ויחידים חד-מיניים מן הזכות להיות להורים באמצעות פונדקאות בארץ. כך דן אותנו להיות אזרחים סוג ב', וגם לאסון כלכלי. כעת עלינו להמשיך למשכן את בתינו ואת חיינו, ליטול על עצמנו הלוואות לא-אנושיות, לחצות חצי עולם, כדי לזכות בילדים.

מחאת הדרוזים, ואני מניח שמחאה של מגזרים נוספים תבוא בעקבותיה, החלה בשל חקיקת חוק הלאום. היא רק מתחילה. תחילתה בהצהרה של כמה קצינים דרוזים על כוונתם לפרוש מן השירות הצבאי, המשכה בעצרת ההמונים שתתקיים מחר, 4.8.18, בכיכר רבין. השלבים הבאים בה עלולים, כך נדמה לי, להיות אלימים ומסוכנים הרבה יותר.

בו-בזמן, מתגלגלת כאן כבר עשרות שבועות המחאה נגד השחיתות השלטונית, שהחלה באיש אחד, מני נפתלי, והמשיכה עם רבים, ומחאת הנכים.

המחאה מקבלת בולטות תקשורתית ומייראת את השלטון שעה שהיא אוספת אליה בבת-אחת מאות אלפים. אבל עצרות גדולות, המאורגנות הד-הוק, אין די בהן כדי לשנות את המציאות הפוליטית בישראל. לראיה, המחאה החברתית הסתיימה בכישלון. היא אמנם הכניסה לכנסת שני חברי כנסת בולטים ומצוינים, איציק שמולי וסתיו שפיר, אך לא השיגה את תוצאותיה. זאת, לפי שעצרות המחאה הגדולות מתרחשות ב'בועה,' בתל אביב.

הגיון המחאה המבוזרת

קיום עצרות העם הגדולות ב'בירה' החילונית של ישראל, ולחליפין, קיומו של מצעד הגאווה בירושלים, משחקות לידי המשטר. הן מאפשרות לו לטעון כי מדובר ב'שמאלנים', עוכרי ישראל, המסתייעים בכספי קרנות זרות ועוינות לישראל כדי למחות. למעשה, עצרות העם הגדולות וגילויי הדעת הנרחבים, כולל זה שאני עצמי ארגנתי השבוע, הם מה שהמשטר הנוכחי זקוק לו, כדי להוכיח, כביכול, שכול המתנגדים לחוק הלאום הם לא-ציונים, מוחים מקצועיים, 'חמוצים.'

המחאה המבוזרת, לעומת זאת, מבוססת על הגיון שונה. היא יכולה להתקיים כפעילות גרילה, בכול זמן ובכול מקום, וגם בכול הרכב. היא מפתיעה, היא דינמית, ניידת – ולא ניתנת ל'צביעה' בהגדרות שוללות. היא באמת ובתמים זעקת לבו של היחיד. אגב, 'גרילה' היא מונח ספרדי שמשמעותו היא "מלחמה קטנה," וכוונתו ללחימה המתבצעת על ידי קבוצות קטנות, זריזות וגמישות, ולא על ידי צבא סדיר. לוחמת גרילה, מלמדת ויקיפדיה, היא סוג של לוחמה א-סימטרית: מאבק בין כוחות לא שווים בגודלם או בעצמתם. גרילה היא גם סוג של לוחמה לא סדירה, כלומר היא לא מיועדת רק כדי להביס את האויב, אלא גם כדי לזכות בתמיכה עממית ובהשפעה פוליטית באזור הלחימה. אסטרטגיית הגרילה נועדה להגביר את השפעתו של כוח קטן ונייד על פני כוח גדול יותר ומסורבל יותר.

אם האסטרטגיה תצליח, טוענת ויקיפדיה, גרילה תגרום להתשת האויב, ובסופו של דבר תאלץ אותו לסגת.

הקמת משמרות מחאה בכול רחבי ישראל

על פי החוק במדינת ישראל, כול אדם יכול לעמוד בשקט ברחוב, או במקום הומה אדם אחר, להחזיק דגל ושלט, ולהביע את מחאתו בעניין כלשהו. להלן עיקרי הדברים, מוויקיפדיה. אבל עם סימוכין משפטיים: "על פי פקודת המשטרה בישראל, אין צורך לקבל אישור או רישיון על מנת לערוך הפגנה. הפגנה טעונה רישיון, רק אם היא מוגדרת כ'תהלוכה' או כ'אספה'. סעיפים 90-83 לפקודת המשטרה עוסקים בשני סוגים של הפגנות המצריכים רישיון ממשטרת ישראל:

  • "אספה" – חמישים איש או יותר שהתקהלו כדי לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני או כדי לדון בנושא כזה.
  • "תהלוכה" – חמישים איש או יותר המהלכים יחד, או המתקהלים כדי להלך יחד, ממקום למקום, בין שהם בתנועה ממש ובין אם לאו, בין שהם ערוכים בצורה כלשהי ובין אם לאו.

משמרת מחאה, שהיא הפגנה שלא מתקיימים בה התנאים האמורים לעיל (לדוגמה: התאספות בכל גודל שאין בה נאום בנושא מדיני או צעדה של פחות מ-50 צועדים) איננה טעונה רישיון. בלשון המשטרה: 'אין חובה על מי שמארגן משמרת מחאה לקבל רישיון ממפקד המחוז של המשטרה. עם זאת, מומלץ למי שמארגן משמרת מחאה, להודיע למשטרה מראש על פעילות זו, כדי שהמשטרה תוכל להיערך ולהגן על המשתתפים במשמרת המחאה מפני מתנגדים.' כול התקהלות (התכנסות של שלושה אנשים לפחות) אסור לה שתגרום ל'הפרת השלום'. בתי המשפט פסקו שהביטוי 'הפרת השלום' מתייחס לאלימות כלפי גופו של אדם, כניסה בכוח לרשות היחיד, ואולי גם פגיעה ברכוש תוך שימוש בכוח. לא די בחשש שיופר השלום – דרושה ודאות קרובה לכך שיהיה שימוש באלימות."

אם כן, החוק במדינת ישראל מאפשר לכול אדם, למעשה לכול התקבצות של בני אדם, ובלבד שהיא מונה פחות מחמשים איש ואישה, להתכנס יחד במקום פומבי ולהפגין, בשקט, באמצעות דגלים, שלטים ו/או קריאות קצובות, את דעתם.

צו השעה – לצאת לרחובות כעת!

     הקונסטלציה שיצרה החקיקה של חוק הלאום ושל התיקון לחוק הפונדקאות הוציאה אל רחובות ישראל אל הקהילה הלהט"בית ואת הדרוזים. היא תוציא גם בני ובנו מיעוטים נוספים אל הרחוב. מתוך ראייה כוללת של המצב, בשבועיים האחרונים ניסיתי בכוחותיי המוגבלים לארגן קבוצות של נציגי כול המיעוטים, כדי להרים, במוצאי שבת 1.9.18, בשעה 19.30, בו-זמנית בכול הארץ, סדרת עצרות בעד שוויון לכול ותחת הכותרת "שוויון לכול," בכול ערי הפריפריה בישראל. אני עדיין קורא לחברי ולחברותיי מכול המגזרים בחברה הישראלית להצטרף אלי ליוזמה זו. לא אוכל לממש אותה לבדי.

אבל המצב בוער, ואי אפשר לחכות עד ה-1.9.18. צריך לצאת לרחוב כעת. וכדי לצאת לרחוב כעת, כול מה שעליך לעשות הוא ליטול שלט, המביע את דעתך בעניין חוק הלאום ו/או התיקון לחוק הפונדקאות, דגל של הקהילה שאת/ה משתייכ/ת אליה, ולצאת לצומת הקרובה למקום מגוריך. זה לא מצריך רישיון, זה מותר על פי חוק, וכול עוד מתקבצים מסביבך פחות מ-50 אנשים זה בסדר גמור. בתנאי, כמובן, שאינך עושה שימוש במגפון, אף על פי שזה מפתה, ואינך חוסם צירי תנועה מרכזיים או פוגע בשלום הציבור.

הרבה מאוד מאבקים חברתיים ופוליטיים בארץ ובעולם התקיימו בדרך זו, והותירו את רישומם על החברה הישראלית. אזכיר, בהקשר זה, את מאבק "ארבע האימהות" על יציאה מלבנון, שהתממשה לבסוף בידי אהוד ברק, שהציל את ישראל מהמשך ההתבוססות בביצת הדמים הלבנונית, ואת מאבקן של "נשים בשחור," נגד הכיבוש, בצמתים הראשיות.

עכשיו הגיע תורנו לפעול, והזמן לזה הוא כעת. כאשר אדם יוצא עם ילדיו וחבריו לרחוב, להפגין, אי אפשר לומר לו שהוא לא ציוני, שמאלן ממומן בידי ג'ורג' סירוס או בידי הקרן החדשה. כשאדם יוצא אל הרחוב לזעוק את זעקת לבו, אי אפשר לעמוד למול האמת שלו. אפשר לנסות להתנכל לו, אבל בשביל זה יש לנו את משטרת ישראל.

עדות אישית

     הבוקר, נפגשו כול הורי וילדי כיתות א' בבית הספר החדש בהר חלוץ עם המנהלת החדשה. באנו עם כלי עבודה, ליום גיוס. האבות גזמו עצים ושיחים ועקרו קוצים מן החצר האחורית של מבנה בית הספר, והילדים ציירו על אדניות עץ. גם שלושתנו היינו שם, ועבדתי עם את חפירה, אף על פי שאני עם אנטיביוטיקה.

מקץ שעה ומחצה אמרתי לילדים שהגיע הזמן לרדת לקניות, ולהפגנה. ערכנו קניות לשבת. את מוצרי החלב הטמנתי בצידנית שהבאתי עמי במכונית, בידיעה שנתעכב בחום הכבד בצומת כרמיאל. כשסיימנו, עלינו לצומת. החניתי את המכונית על המדרכה, ליד תחנת האוטובוס, בדיוק במקום שבו ביקשה ממני המשטרה לעשות כן לפני שבועיים, בהפגנה שקיימתי ברישיון מלא, ואז פרשתי מסביב למכונית את דגלי הגאווה ואת השלטים.

מיד נעצרה לידי ניידת של משטרת התנועה. הם שאלו מה פתאום עליתי על המדרכה. אמרתי להם שבאתי לצומת לעמוד בה עם שני בניי ועם דגל ושלט, בלי שום כוונה להפריע לסדר הציבורי, והעליתי את המכונית על המדרכה, פשוט כדי לא לחסום את התנועה.

שוטר אחד ניסה לומר לי שאסור בשום מקרה לחנות על מדרכה. שאלתי אותו האם הוא רוצה שאזיז את המכונית לצומת הבאה. חברו הציץ בדגלי הגאווה ובשלטים, וחייך אלי. "כמה זמן אתה מתכוון לעמוד בצומת?" שאל.

"מקסימום שעה."

"אם כך, תדליק מאותת ותשאיר את המכונית על המדרכה," אמר לי. ואז נסעו משם.

עמדו שם כשלושת רבעי השעה. הרבה מכוניות עברו בשעה זו בכביש 85. רבים מן הנהגים והנהגות צפרו לנו לאות תמיכה. רק צעירה משונה אחת, שעמדה בצומת לתפוס טרמפים, סיננה לעברי "זה דגל של הומואים. אז אתה הומו."

לא השבתי לה. ביקשתי מדניאל שיתפוס עמוד אחד של דגל הגאווה, ואני תפסתי בעמוד האחר, וכך עמדנו, שעה, בצל של תחנת האוטובוס בכביש 85.

קריאה לפעולה – צאו לצמים כעת!

המעט שכול אחד מאתנו יכול לעשות כעת, כול אחד ואחת, הוא לתפוס צומת, לארגן בה פחות מ-50 א/נשים, ולעמוד בה עם שלטים. ואם יבואו 51 איש ואישה, פצלו את ההפגנה לשתי צמתים. תרוויחו נראות. זה יהיה טוב עוד יותר.

התקשורת תכסה את המחאה המבוזרת. ברגע שתבין, שמדי יום שישי, בשעה 12-13, עומדות בכול הצמתים המרכזיות בישראל משמרות מחאה צבעוניות, מכול המיעוטים, היא תבוא לסקר זאת. בינתיים, צלמו את עצמכם/ן והעלו את זה לרשתות החברתיות. אל תשכחו, שהאינטרנט משפיע על המציאות הפוליטית הממשית, וכדברי ויקיפדיה גם "על האופן בו האזרחים תופסים את הפוליטיקה ועל אופן ההשפעה שלהם עליה." כאיש יחסי ציבור ותיק, אני מסכים לגמרי עם ויקיפדיה, לפיה "אחד האמצעים להגברת כוחם של המוחים ברשת הוא ביטול מחסומים פיזיים ומרחביים. משתתפי המחאה המקוונת לא מוגבלים כיום במגבלות גאוגרפיות, סטטוס חברתי-כלכלי, מגדרי, רמת השכלה או תעסוקה, כל מי שרוצה להיות חלק במחאה, יש באפשרותו נגישות מקוונת."

אבל האינטרנט יכול לשמש רק כלי להפצת המחאה, הוא אינו יכול להחליף אותה. שלטון לא מחליפים בפטריוטיות של מקלדת. שלטון מחליפים ביציאה לרחוב.

כאשר זמר חדש רוצה לפרוץ לו מקום בתודעת הקהל, הוא לא מתחיל בהופעה בקיסריה. הוא מתחיל בסיבוב הופעות בפאבים בערים ובקיבוצים ברחבי ישראל. זה מה שהמחאה הזאת צריכה לעשות. להתחיל מלמטה, להתפשט בכול עיר ובכול כפר, ואז לעלות לירושלים, לקריית הממשלה ולכנסת, ולסובב אותן שבעה סיבובים, שבע הקפות, עם שופרות.

ממשלת הזדון והרשע הזאת פול תיפול.

אילן שיינפלד, תובל, 2018

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *