השבוע השלושים ואחד – כן, אני היסטרי.

הבוקר, אחרי שהתלמידה הרביעית ניגשה אלי ושאלה "נו, איך אתה, מתרגש?" כבר לא יכולתי יותר. פתחתי את השיעור ב"בוקר טוב, שלום לכולכם/ן, וכן, לכל מי ששאלו ועוד לא הספיקו לשאול אותי, אז כן, אני מתרגש, ואני היסטרי. עכשיו אפשר להתחיל בשיעור?"

כאילו שאין לי מספיק חששות, חרדות, תקוות ואושר משל עצמי, כל אדם שפוגש אותי בימים אלה ברחוב, במכולת, בבית הקפה, במכון הכושר או בסדנאות שלי שואל אם אני כבר מתרגש.

זה כמו מין מגבר עצום, מהדהד, של תחושותיי. וזה לא נותן לי מנוח.

הערב כבר הרגשתי שאני מותש לחלוטין, מלספר מי יבוא איתי להודו ומתי, ואיך זה ייראה אחר כך, ושכבר התחלתי לארוז מזוודות, וכן, אני משתדל לחשוב על הכול, ולא, עוד לא בחרתי סופית את המלון שאשהה בו עם ילדיי, במהלך ההמתנה לתוצאות של בדיקת האבהות ולוויזות, כי אני רוצה לראות את המלון הזה במו-עיניי, ולא, אין מוהל בדלהי, ולכן את הברית, אם תהיה כזו, נעשה בארץ, ואת הפורמולה בסוף אקנה שם, גם חיתולים, כי איל ועמיחי המליצו לי לעשות את זה, ולא לסחוב מיכלי פורמולה, שממילא יחזיקו רק שבוע, מהארץ. כי להחליף לילדים בני שבוע פורמולה זה רעיון לא מוצלח, וכו' וכו', מיליון שאלות, וכל אחד ואחת חושב שהוא הראשון ששואל ו/או חושב על זה, ואני נטחן כבר מרוב העצמות רגשיות.

אז די כבר עם השאלות האלה. מה חשבתם, שאני לא מתרגש? שעודני ישן כרגיל בלילות:)? לא. אני מתעורר בשעות מטורפות, מוצא את עצמי רדום בתחילתו של יום, אבל נמלא אנרגיה במהלכו, טרוד כל הזמן במחשבות מה עוד לא עשיתי, מה עוד לא הכנתי ובמה עוד עלי לטפל, מארגן בראש רשימת מטלות יומית, רשימת גבייה, ובעיקר לא מסוגל לחשוב על שום דבר אחר, מלבד הנסיעה הקרבה, הלידה, ושהכול רק יעבור בשלום.

אגב, למישהו יש מושג איפה אני יכול לקנות תכשיטים יפים, נאמר שרשרת זהב או כסף, ועגילים, או אולי אפילו לא מזהב, אבל יפים, לפונדקאית שלי? אני רוצה לתת לה גם משהו אישי, אלא שמעולם לא עמדתי במצב שבו היה עלי לקנות תכשיט לאישה, אתם יודעים. למישהו יש רעיון איפה לעשות את זה? ולא ביוקר, כי אני עוד אוסף את הכסף לתשלום האחרון לפונדקאות?

אני טס ב 23 לחודש. שזה עוד עשרה ימים, בלילה שבין חמישי לשישי. לאושרי, עמרי, בן דודי האהוב ממדרגה שנייה, הבן של בת דודתי, שהוא כאח לי, יהיה הדייל בטיסה. ככה שהוא יכול להשגיח עלי, שלא אתפגר מרוב לחץ בדרך לשם. הוא גם יבוא לשהות איתי בהודו, המתוק. וגם גיסתי, וגם אבא שלי, במשמרות. אוקיי, הכול בסדר? אפשר להירגע קצת:)?לילה טוב.

ובועז, אל תגיד לי לא להיות בלחץ. זכותי. בפעם הראשונה בחיי, בגיל חמישים ושתיים תיכף, אני עומד להיות להורה. ולא סתם הורה, אלא אבא-אמא. וכן. אני פולני. מעצם טבעי ומהותי. אז לנוח אני כבר אנוח בקבר, מותק.

אה, בעצם לא לך אני צריך להגיד את זה. אלא לילדים, כשיגדלו.

🙂